דעה: ומתי (קול) התור שלנו?

\
r\n[caption id="attachment_3772" align="alignleft" width="300" caption="יוצאים ממצרים (totallycoolpix)"]
לקנא במצרים?
יציאת מצרים הקטנה של מאות אלפי המצרים אל הכיכרות והרחובות היתה קצת מעוררת קנאה. מה, בגלל שיש בישראל דמוקרטיה, ובחירות-מוציאות-קיטור פעם בשלוש שנים, נגזר עלינו לא לזכות בהפיכה המיוחלת? האם יש מצב שבהינף מקלדת, ובאמצעות רשתות חברתיות שונות נוכל, פשוט כך, להביא סוף כל סוף את המשיח? ומה יהיה עם כל מנויי רימון?...
כשהעם עצמאי. בעיה
צווחני הדמוקרטיה מצויים בבעיה, 'לופ': לעולם הם תומכים כמובן בקולו של העם ללא משוא פנים. אמנם העם המצרי זועם בעיקר על הרעב, וכשרעבים אין זמן לפוליטיקה, אך סוד גלוי מאוד הוא שמעטים מהם תומכים ב'שלום'  עם ישראל ומעטים יותר תומכי השליט חוסני מובראכ. רוב המצרים הינם ערבים פשוטים ששונאים יהודים. ככה. בקיץ בחורף ובסתו, בבית ובכיכר. עכשיו מה תעשה? תגיד שצריך להקשיב לעם? או תאמר כהצעת אהרון ברק 'הולכים לפי רוב הציבור הנאור' הרוב הזה מצטמק, ובימים האחרונים גם רע לו. כך המצב גם ברצועת עזה, על פי תוצאות הבחירות הדמוקרטיות שם, שהעלו ברוב גדול את שלטון החמאס.
כשהישראלי יהודי.
בישראל יש מצב קצת דומה: ארגונים ועמותות שמאל רבים חשים בצדק, חלחלה מסוימת בגב בחודשים האחרונים. ארגון אם תרצו הצליח להוציא אותם משלוותם. כותבי השמאל נצפים לאחרונה משדרים מצוקה, מצוקה אמיתית וגם תסכול כי אין ממש את מי להאשים.  הישראלי השמנמן המצוי פשוט מתעב, כך הולך ומתגלה, מתעב שמאלנים. מי שמטיף תדיר לחופש הביטוי ודמוקרטיה מתקשה להתמודד עם התנודה הזו בעם, ברחוב היהודי-ישראלי. במשך שנים הצליחו 'לאלף' את הציבור לאהוב את האויב, לפרגן לו, לסלוח, לעסוק בביקורת ואכילה עצמית עד בכלל.  הרמנו גבה, אמרנו 'ואללה', בלענו. זה היה שנים, נחתמו הסכמים, הציבור הסכים להתרגש שוב ושוב, לשלם מחיר, קורבנות שלום, פיגועים.. ובאיזשהוא שלב זה התחיל להימאס.
מתי בעצם? לא ברור. השמאל עצמו, כמובן, מאשים את הכיבוש (אז כדאי לכבוש עוד..) שגורם לפחדים ולגזענות, יתכן. בכל אופן במלחמת לבנון השנייה היה שבר מסוים. הגענו אז לשפל של פאדיחות שכבר אי אפשר להסכים להן. מבצע עופרת יצוקה תרם לביטחון העצמי של הישראלי המצוי, 'הנה, אני לא מפגר וטוב לי לסמוך בפשיטות על הרגשות הפטריוטיים שנותרו בנו'. בשלב הזה הגיעו אלינו הזוג המלכותי מרמרה ואדון גולדסטון. הקיצוניות שבעמותות השמאל המשיכו כאתשקד לפזז סביב האויב בגיל, ואז נלכדו על חם. עד היום הם מתקשים לעכל את האמירה שהוטחה בהם אז בקול גדול: 'חאלאס'!
האם להקשיב לרחשי הציבור היהודי, ולאמירותיו ההולכות וברורות? במצב כזה ביקש יצחק בן אהרון המפא"יניק פשוט 'להחליף את העם'.
לדלג ל'עושה שלום'
במאה העשרים היתה האופנה לעשות שלום. נשמע נהדר. בכל אזור של קרבות ומתח, באים ועושים בוררות, מוותרים פה ושם, עושים הסכם פוטוגני והנה No more war" לא עוד מלחמה".  כמו חטאים רבים במהלך ההיסטוריה אין מדובר  ברצון רע. אך חוסר ההקשבה והסבלנות מפתים לקפוץ שלב, לדלג על הבירור האמיתי, על שלב ההבדלה המהותי כל כך, ולהגיע מייד אל ההמתקה המיוחלת. דוגמא בולטת ומפורסמת: חטאו של קורח שביקש לקדש את כל העדה. תשוקה ורודה ונפלאה, כולם טובים, כולם צדיקים, 'וואוו'! אך לא, 'דבר בעיתו מה טוב', יש סדר: הכנעה, הבדלה, המתקה. לבא כיום ולנפנף בשוויון המיועד זהו חטא! ועל חטא משלמים.
החיפזון אל השלום מביא אצל פעיליו לטישטוש המציאות הלאומנית בקרב הערבים במזרח התיכון כולו, וגם בעם ישראל. מי שרוצה כבר לנגב חומוס בדמשק, אחרי שטעם ביריחו וטול כרם די שקצים ורמשים, כועס ומתפלא כל כך לראות שכונות יהודיות שלמות מתקוממות היום כנגד התבוללות. יהודים אוהבים יהודים, זה הכל וזה מספיק לנו כרגע, תודה. הערבים, לפחות רבים מהם, עדיין שונאים יהודים שנאה עיורת ואכזרית, וזהו, אלו הנתונים. בשביל זה יש צבא חזק, ואין כל אפשרות אחרת. שעשועים מסוכנים כמו הסכם שלום בוסרי (שלא יאריך ימים כשיקום 'מלך חדש') שופכים נהרות דם מיותרים, כבר למדנו.
אז מתי?
לא צריך לחכות לרעב של מצרים או לשחיתות של תוניס. אמנם אין כאן מליוני מובטלים רעבים ו'רק' על כל ליטר בנזין אני משלשל לקופת המדינה כך וכך שקלים, אך זה לא מוציא אותנו מהבתים. היה נחמד סתם ככה שיהודים רבים לא יבושו לומר בפומבי רצוננו לחיות כאן כעם יהודי שמח ביהדותו. מה בעצם צריך לקרות כדי שיקומו עשרות אלפי יהודים וילכו רגלית, בפשיטות, להר הבית, מקומם הטבעי הלאומי? הליכה שקטה, לא אלימה, אפילו בשירה וריקודים. המהדרים יביאו מן הסתם דגלי סיבוב שערים.
שני דברים מפליאים קורים בדרך כלל בעת הפיכה: א. כולם משתאים להיווכח ולגלות לפתע ש'כולם' בעצם גם חושבים בדיוק כמוני, גם מי שלא האמנתי. ב. כל החלומות הרחוקים שהיה ברור שלא ניתן להגשימן, ואם יבוא מטורף ויבצע אותם תיפול תקרת העולם על האוקיינוס, פשוט קורים בזה אחר זה, וזהו שיש מזה רעש ימים ספורים, ודי. זה הכל. נשמע לא רע, הא? קדימה להפצות! הכח של כל יהודי כה גדול, איננו זקוקים לרשתות חברתיות רק לב יהודי פועם לה' יתברך עם חיוך, לכסוף ולהיות אמיצים.