הבבון שניצח את הנמר • דעה

בדומה לחוקי הטורפים בטבע, אויב שחש כי אינך מוכן לעמוד במחיר העימות - סופו לנצח, גם אם הוא חלש בהרבה. "ביטחון" זה לא כמות המיגוניות וכיפות הברזל, וזה אפילו לא רמת הטכנולוגיה של חילות השריון והאוויר. "ביטחון" זה קודם כל השדר לאויב, השדר שלא כדאי לפגוע בי, כי אני לא מוכן לספוג פגיעות.

לפני כמה שנים צפיתי בסרט של נשיונאל ג'אוגרפיק, "נמר וברדלס – אור וצל" היה כמדומני שמו של הסרט.

הסרט עסק בתיאור התנהגויותיהם של הטורפים הגדולים הללו במגוון סיטואציות.

אחד הקטעים החזקים שנחרתו בזכרוני היה ההשוואה בין התנהלות של להקת ברדלסים מול צמד קופי בבון, לבין התנהלות אחרת לגמרי של נמרה בודדת מול המוני קופים מאותו סוג ממש.

הקדמה לאלו מבינינו שאינם זאולוגים:

קוף בבון הינו טורף קטן, ודי מגוחך להשוות אותו אל מול עוצמתם של הטורפים הגדולים. ובכל זאת, יתרון אחד לו, והוא שיניו הארוכות, בהן הוא מאיים לראווה, ולעיתים זה עובד כפי שנראה מיד.

ובכן נחזור לסרט. בסיטואציה הראשונה, נראים להקת ברדלסים טורפים אנטילופה, ומתכוננים לסעודה הדשנה, כשלפתע מתקרבים לקראתם אורחים בלתי קרואים, שני קופי בבון רעבים שחושקים אף הם ליטול בה חלק. להקת הברדלסים נסוגה ומוותרת על הטרף בצער. הואיל ואיני דובר ברדלסית, נזקקתי לעזרת הקריין שהסביר זאת כך:

הבבון אינו מתקרב לעוצמת הברדלס, ובוודאי לא ביחסי כוחות של שניים מול להקה שלמה, ולכאורה מה זה עולה בדעתם של הבבונים לאיים על הברדלסים ?

אלא שהברדלסים יודעים שמחיר הניצחון הצפוי והקל, עלול להיות נשיכה ברגלו של אחד מהם משיניהם הגדולות של הבבונים. נשיכה ברגלו של ברדלס פירושה בג'ונגלית מדוברת היא יציאה לפנסיה מוקדמת ומוות ברעב. על כן הברדלסים מוותרים על המאבק הזה, גם במחיר הארוחה שהופסדה. הם מעדיפים לטרוח ולמצוא טרף חדש על פני האפשרות להינשך.

את החשבון הזה מבינים היטב שני קופי הבבון, ולכן הם מתמלאים אומץ ומגרשים להקה של טורפים החזקים מהם פי כמה וכמה. הם קולטים את המסר התבוסתני של הטורפים הגדולים, ומבינים שביכולתם לגרשם. על כן הם, החלשים, מנצחים.

סיטואציה שניה:

נמרה בודדת מניקה מספר גורים רכים, כשלפתע עשרות רבות של קופי בבון מתקרבים לאזור ההמלטה.

הנמרה יוצאת ומניסה את כולם בשאגות, והם בורחים מפניה בבהלה. כן, אותם קופים עם אותם שיניים. אחת מול עשרות.

הסבר הקריין: הנמרה לא יכולה לסגת מבלי לאבד את הגורים, ואת זה היא לא תעשה. על כן היא יוצאת למערכה גם במחיר אובדן יכולתה לצוד בהמשך בעקבות נשיכות הבבונים, ובעצם במחיר חייה כאמור. המוני הבבונים מזהים שהיא "עם הגב לקיר" והיא מתכוונת להילחם באמת, עד מותה אם יהיה צורך, ופירוש הדבר שהיא תהרוג הרבה מהם, וזה לא כדאי להם. לא בשביל ארוחה.

האויב קשוב

עד כאן הסרט, ועכשיו למציאות היומיומית שלנו:

מדינה שמשדרת לאויביה שפגיעות באזרחיה נתפשות כדבר נסבל, והיא אינה מוכנה לשלם את מחיר העימות כדי למגרן, מעודדת בגישתה את המשך הפגיעות הללו.

כאותם קופי בבון, האויב בוחן אותנו, מנסה להבין איך אנחנו מגיבים. האם אנו מעדיפים להסתלק מהעימות כי המחיר יקר לנו מדי או שאנו חשים שהגענו למצב של אין ברירה, ויש לצאת למערכה בכל מחיר.

אם נקח את חוקי הג'ונגל ונשליך אותם על המציאות המוכרת, השאלה תישאל כך: האם ירי על שדרות ועל כל הדרום זה "עוד ארוחה" שאפשר להפסיד בה ולהתעלם, או שזה "המלחמה על הגורים", מלחמה שלא ניתן לוותר בה ?

האם עשרות אלפי ילדים שגדלים במציאות של "15 שניות מחדר מוגן" או מאות אלפי ילדים ש"צבע אדום" עבורם זה לא עוד טוש בקלמר, זו מציאות שאפשר לספוג אותה? מציאות עדיפה על פני גינויים באו"ם?

כשממשלה משדרת שהחיים נמשכים, ואל מול הפגיעות עוסקים בהתמגנות, האויב מבין שאנו לא רוצים לשלם את מחיר העימות, ועל כן הוא מעז יותר ויותר להטריד אותנו, על אף היותו חלש וקטן בהרבה מאתנו.

מדינה נורמלית שדואגת באמת לאזרחיה אינה מוכנה לספוג פגיעה בהם, והיא משדרת לאויביה שכל ניסיון פגיעה באזרחיה יגרום מידית יציאה לעימות ("קאזיוס באלי" – עילה למלחמה, בעגה הבינלאומית)

מדינה כזאת, סביר להניח, תמצא את עצמה בהרבה פחות עימותים עם אויביה כי השדר שלה יחלחל גם אצלם. גם להם יש מה להפסיד.

במילים אחרות: "ביטחון" זה לא כמות המיגוניות וכיפות הברזל, וזה אפילו לא רמת הטכנולוגיה של חילות השריון והאוויר. "ביטחון" זה קודם כל השדר לאויב, השדר שלא כדאי לפגוע בי, כי אני לא מוכן לספוג פגיעות. והאויב בהחלט קשוב לשדר.

יש לאמירה כזאת מחיר בטווח הקצר, בוודאי, אך בטווח הארוך היא הרבה יותר חסכונית בדם. ואולי הצלחנו לבאר ביאור נוסף למאמר חז"ל "הוי עז כנמר".