ההבחנה מיהו האויב - תנאי לניצחון • דעה

חיילי צה"ל עושים הכל כדי להחזיר את החטופים הביתה. אבל, האם כל המאמץ האדיר הזה מושקע באפיק הנכון? • דעה

בעת כתיבת שורות אלו כולם עסוקים בהשבת החטופים במהרה לחיק משפחותיהם.

החיילים סורקים בית אחר בית וחושפים אגב כך מצבורי נשק ומקומות מסתור.

המוני עמך בית ישראל עסוקים בתפילות.

חניכי תנועות הנוער משלטים את הצמתים באמירות מאחדות ומרגשות.

יחידות ללוחמה בטרור מקיימות היערכות למבצע השתלטות אם וכאשר..

והמשפחות היקרות משדרות עוצמה ומחזקות את כולם.

כולם עסוקים כל כך, כולם פועלים למען המטרה החשובה, כל אחד במה שבאפשרותו.

יש בזה משהו מרומם.

תחושה של אחדות.

כולם עסוקים כל כך, כולם כל כך רוצים לסייע.

השדר המרכזי כיום הוא שאנו עושים את כל מה שניתן לעשות, ומה שנותר מלבד העשייה הקיימת הן רק תפילות, תפילות ועוד תפילות.

כי לגבי המאמצים המעשיים, כל מה שניתן לעשות עושים.

וכאן הבן שואל,

האומנם?

האומנם נעשות היום הפעולות הנכונות?

האם כל המאמץ האדיר הזה מושקע באפיק הנכון?

נלך לרגע צעד אחורה.

איך בעצם עובד הטרור מולנו?

הטרור עובד בשני מעגלים. המעגל המבצעי והמעגל המגונן.

המעגל המבצעי הם האנשים שפועלים כנגדנו באופן מעשי. אוחזי נשק, זורקי בקת"בים ואבנים, משגרי טילים וחוטפי נערים.

המעגל הזה היה חלש וחסר משמעות אם הוא היה ניצב מולנו לבדו. כל כוחו של המעגל המבצעי נובע מחיבוקו ומחסותו של המעגל המגונן.

המעגל המגונן הינה האוכלוסיה שאינה נושאת נשק ואינה משתתפת באירועי הטרור, אך מעודדת במעשים, בדיבורים ואף בשתיקתה את פעולות המעגל המבצעי.

כמה פעמים יצא לנו לראות הפגנות ותהלוכות של אלפי "חפים מפשע" שכל עניינם היה עידוד ודרבון המעגל המבצעי? כמה פעמים יצא לנו לראות נשים ערביות מקוננות בהלויות של "שהאידים" שירי הלל ותהילה, שהם בעצם קריאה לנוער ללכת בדרכו של זה שנהרג כעת?

ולעומת זאת, כמה פעמים יצא לנו לראות הפגנות ותהלוכות של ערבים אשר יוצאים כנגד המאבק ביהודים? כמה ערבים נפגעו על ידי שכניהם כי קצה נפשם של השכנים באלימות הזו נגד יהודים?

האם ניתן לפטור את המעגל המגונן מאחריות למעשי המעגל המבצעי?

כאשר מחבל חמוש יוצא למבצע, הוא לוקח סיכונים מסויימים, כגון פציעה ומוות, או שהייה בכלא הישראלי (עד העסקה הבאה). הוא לא מסתכן ולו לרגע ששכניו ישרפו לו את הבית, שמשפחתו תוקע ותגורש מהכפר, או שבשחרורו הוא יירצח כי פגע בשכניו בעצם מעשיו כנגד היהודים.

ההיפך הוא הנכון.

מעמד משפחתו ישודרג חברתית וכלכלית, וגם הוא עצמו, עם שחרורו, יזכה לכבוד וקידום.

נשים עצמנו לרגע במקומו של בחור בן שבע עשרה ממחנה הפליטים בלטה, לשם המחשה.

האפשרויות העומדות בפניו הן להיות עוזר רצף, לעבוד קשה ולקבל מעט, או להסתכן קצת, לשבת כמה שנים בכלא אבל אחר כך להיות גיבור השכונה ומסודר כלכלית וחברתית. במקרה הרע מבחינתו הוא יהיה "שהאיד" ויזכה הוא ומשפחתו לתהילת נצח בחברה בה הוא חי.

אז מי אשם בהחלטתו לצאת ולבצע פיגוע?

המעגל המגונן, לא רק שאינו מסגירו לידי היהודים, אלא להיפך, נותן לו גיבוי מוסרי וכלכלי. המעגל המגונן הוא הכוח שמניע את הנער הזה לקחת קלצ'ניקוב או בקת"ב ולצאת לפעילות חבלנית.

ומה עושה מדינת ישראל?

בגלל תפישות עולם מעוותות לגבי מוסר וצדק, מדינת ישראל נלחמת אך ורק במעגל המבצעי, (וגם זאת רק ברגעים בהם התחושה היא כי הגיעו מים עד נפש).

לגבי המעגל המגונן, לא רק שאין שום מחשבה איך לפגוע בו, להכות אותו ולהכניעו, תפישות המוסר המעוותות גורמות למדינה דווקא להשקיע בטיפוחו ובהעצמתו. העצמת כלכלת ערביי יו"ש היא אחת ממטרות העל של מדינת ישראל.

נחזור לחטופים שלנו.

במקום לשלוח אלפי חיילים לסריקות של כל בארות המים באזור יהודה, לא פשוט יותר להבהיר לאוכלוסיה תומכת הטרור שהעסקה הזאת, גיבוי המעגל המבצעי, פשוט לא כדאית לה? שכל רגע שעובר ללא הסגרת המחבלים והשבת החטופים מייקר את המחיר שהיא משלמת?

לחץ הולך וגובר על האוכלוסיה, תוך מתן התראות מראש ועמידה בהן, שלב אחרי שלב, יביא תוצאות טובות יותר מכל מבצע צבאי מתוחכם אשר אולי יצליח לחלץ את החטופים הנוכחיים, אבל ודאי לא ימנע את המשך המלחמה בנו.

באופן פרדוכסלי, המעגל המבצעי כמעט לא אמור להעסיק אותנו. אם המעגל המגונן היה כנוע מפנינו, לא היו נצרכים כל אותם מרכיבי הביטחון המפלצתיים שכבר התרגלנו אליהם, ועל כן הם נתפשים בעינינו כטבעיים. גדר ההפרדה, מיגוניות, כיפת ברזל, מאבטחים בכל מקום ציבורי, בטונדות, רכבים ממוגני ירי, ועכשיו החידוש החדש – אפליקציה להגנת טרמפיסטים (כן, באמת יש דבר כזה). כולם מטורפים עד כדי כך, שהטירוף כבר התקבע אצלנו כתפישת עולם הגיונית, ומי שלא אחוז בו, נתפש כ"לא אחראי".

כל האמצעים הללו נכנסו אצלנו לתודעה כי ויתרנו מראש על השכל הפשוט של לחימה והכנעת המעגל המגונן. כאשר המעגל המגונן נמצא בעמדת חסינות מפני פגיעה, אכן אין ברירה אלא להתמגן עוד ועוד, ובהכרח גם לחטוף מדי פעם פגיעות לא צפויות.

תפילות זה חשוב, אבל מעבר להן צריך גם להשתדל במציאות.

במלחמה, ההשתדלות במציאות עוברת דרך פעולות לחימה.

האויב שלנו הוא המעגל המגונן, בו צריך לפגוע, ואותו צריך להכניע. ירידת היכולות של המעגל המבצעי תהיה תוצאה מיידית והכרחית מכך. רק לחשוב, להמחשה, על סיטואציה ששיגור טיל מעזה יגרור אוטומטית לינצ' המוני של האוכלוסיה המקומית במשפחת המחבלים שביצעו את הירי, או לחלופין הסגרתם לידי ישראל. האם אחרי אירוע כזה יהיו עוד שיגורי טילים?

כל עוד לא נלך על הכנעת האויב, הכנעת המעגל המגונן, הסיכוי לנצח את המערכה כולה חסר סיכוי.

הפתרון לבעיית הטרור נמצא הרבה יותר בתחום מחלקות ההנדסה והלוגיסטיקה מאשר ביחידות המפוארות למלחמה בטרור. זה נשמע קצת מופרך, אבל עם כל הכבוד למודיעין, לימ"מ ולסיירת מטכ"ל, הם בסך הכל כלי לשימור ההתעלמות מהבעיה האמיתית, גם אם הכלי הזה מאוד איכותי.

כל עוד ההנהגה הישראלית אוחזת בתפישות עולם מעוותות ביחס לאיך מנהלים מלחמה מול האויב, מול המעגל המגונן, לא תיתכן הכרעה אמיתית במלחמה בטרור.