המצה - ראשית בנין האמונה

החמץ מייצג את ההבנה המעמיקה ובניין המערכות המסועפות. המצה מייצגת את הציור המקורי והפשוט בעמידה מול ה'. ההבדל בין אותיות החמץ והמצה, בין ה' ל-ח', הוא מאוד קטן, רק פתח קטן למעלה, הפתח שמרמז על הביטול והקבלה מלמעלה. פסח הוא ראשית בניין האמונה. אז בעצם, למה לא אוכלים מצות כל השנה?

הגמרא בברכות (מ.) אומרת ש'אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן'. תינוק שקורא אבא ואמא מורה שכבר יש לו הכרה ומודעות מי הם הוריו שמפרנסים אותו, ובלשון הקבלה והחסידות נאמר שהוא מקבל 'מוחין'.

את סוגי ההכרה אפשר לחלק לשניים, ניקח למשל איש מבוגר שמבין את המורכבות שבעולם. הוא מבין שבכדי לפרנס, צריכים ההורים לעבוד על מנת שירוויחו כסף ואח"כ ללכת לסופר ולקנות ולבשל וכו'. הוא מבין עוד יותר מזה, שבכדי שיהיה איפה לעבוד צריכים הכשרה מקצועית וכן מקומות עבודה שתלויים במערך כלכלי הרבה יותר גדול והוא מבין שעד הצלחת עם ארוחת הצהריים עובר תהליך ארוך מאוד. לעומתו ישנו את הילד הקטן שהוא לא מבין את כל זה, הדבר היחיד שהוא מבין זה שאבא ואמא נותנים לו אוכל כשהוא רעב.

בהכרת הקב"ה ישנן גם כן את שתי סוגי ההכרה האלה, הם נקראות 'מוחין דגדלות' ומוחין דקטנות'. את שני סוגי המוחין הללו אנחנו פוגשים בפסח בדמות החמץ והמצה. המצה היא המוחין דקטנות, קמח ומים ותו לא. היא מורה על ביטול וענווה וידיעת מקומי. המצה מציירת את הציור הפשוט של האוכל בלי ליצור בלבול באשר למקורו – בדומה לילד הקטן שהדבר היחיד שהוא יודע זה שאבא - הקב"ה - זן ומפרנס אותנו. בחסידות המידה של ביטול שייכת לחכמה, כח-מה, הכח של הביטול למה שלמעלה ממך.

לעומת המצה, החמץ מסמל את ההפך, את המציאות העצמית, היש. החמץ תופח מעלה מעלה, מלא חשיבות ורומז להשגה והבנה עמוקה של המציאות, הבנה של כל המערכות שה' האציל, ברא, יצר ועשה במציאות בכדי לכלכל את עולמו. הרי זה דומה למבוגר שמבין את 'מורכבותו' של העולם.

אם נתבונן על האותיות המרכיבות את המילים חמץ ומצה נשים לב שרק אות אחת מבדילה בין שתי המילים וגם באות זו ההבדל ביניהן לא גדול. מה שמפריד בין ה' ל-ח' הוא פתח קטן בין רגלה השמאלית של הה' לבין הגג שלה. באות ח' לעומת זאת, שלושת הצדדים סגורים.

בקבלה וחסידות מוסבר שהאות ה' (או במקרה שלנו גם האות ח') רומזת למציאות שלנו, המציאות התחתונה – ספירת המלכות. בזוהר כתוב על המלכות ש'רגליה יורדות מוות'. ההסבר למושג זה הוא שגם המציאות היותר מושלמת בעולם הזה, קרובה לרע מעצם קיומו של עולם שהוא נבדל כביכול מה'.

לאפשרות זו של זליגת המציאות לצד הרע קוראים 'אחיזת החיצונים' – כביכול מה שהוא חוץ לקדושה נאחז בה וניזון ממנה – משל לעובש שמשתלט ומכסה את המאכל, ניזון ממנו ומשווה לו מראה 'רע' ומקולקל. האפשרות הזו ל'אחיזת החיצונים' במלכות היא הפתח התחתון של האות ה' (או ח'), שמאפשר לחלק הרע לחדור ולאחוז במציאות התחתונה הקדושה.

אם נחזור שוב לנפש שלנו נצייר את אחיזת החיצונים כספק, ספק בצדדים ה'לא סגורים' אצלנו במודעות. בקונפליקטים הפנימיים בהם אנחנו חיים, שלא תמיד ניתנים לפתרון מוחלט. גם העמידה שלנו מול ה' אף פעם לא 'נסגרת' באופן רציונלי מוחלט. השימוש בשכל בלבד להכרה והשגה של מציאות ה', לוקה בחסר ומשאיר אותנו עם פינות 'לא סגורות'.

מיכלא דמהימנותא – מאכל האמונה

בין אם מדובר בענייני החולין היומיומיים ובין אם מדובר ביחסים שלנו עם ה', הנטייה הטבעית שלנו היא להשאיר את הצדדים הלא סגורים בתחתית האישיות ולייצר כלפי חוץ בניין שלם ואיתן. כך גם באות המסמלת את המלכות הפתח נמצא למטה ואילו שלושת צדדיה הגלויים, בנויים לתלפיות. וכאן עולה השאלה, איך יכול לעמוד בניין שלם על ריק וספק? נראה כי את התשובה יכול כל אחד למצוא בנפשו פנימה. בעצם בכל תחום בחיינו התובנות והמעשים שלנו מושתתים על הנחות יסוד. אם נתבונן טוב באותן הנחות יסוד נגלה ונראה שהן עצמן עומדות ללא בסיס או בעצם הבסיס הכי איתן.

המצה נקראת בלשון הזוהר מאכל האמונה. היא נקראת כך משום שהיא המאכל הבסיסי והפשוט שלא מכסה ומעלים מיהו הזן ומפרנס לכל. הביטול המביא להכרה הזו, הוא הפתח העליון שבאות ה', פתח שמאיר לתוכה את אור הביטול, אור החכמה – כח מה. האמירה שגם אם יש לי בניין משלי של מציאות איתנה, הרי הוא קיים רק מפני שהוא מקבל מלמעלה. הענווה הזו היא ראשית הבניין – בניין האמונה.

המבוגר שכ"כ בקיא ומכיר את המערכת הכלכלית המסועפת עלול לשכוח מה מחיה ומקיים את המערכת הזו – המוחין דגדלות שלו עלולים להסתיר לו את מציאות ה' בעולם. כמאמר הפתגם 'מרוב עצים לא רואים את היער'. האמונה הפשוטה של יהודי שלפני ואחרי כל המערכות המורכבות ה' הוא שזן ומפרנס אותנו בכל רגע היא הבסיס הנכון והיציב של כל המציאות והיא זו שמגנה עלינו מפני 'אחיזת החיצונים'.

אז למה לא כל יום פסח?

את השאלה הזו שאל ר' אלעזר בנו של רשב"י, את אבא שלו, אם מצה היא כזה מאכל חשוב ויקר, למה לא נוכל מצה כל השנה? התשובה לשאלה הזו היא שה' רוצה שיהיו לנו גם מוחין דגדלות, ה' ברא את העולם באופן שאנחנו נשכלל ונתקן אותו שנקים מערכות מסועפות של כלכלה מסחר בריאות חינוך ועוד. ה' רוצה שיהיה לנו בניין יציב וסגור שיעמוד איתן בכל מציאות. ה' רוצה שנשיג ונעמיק בתורה על כל רבדיה, ביצירת מבנה שלם ונאה -  "כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות", שנכיר אותו ונעמיק בהבנתו ובידיעתו, "דע את אלקי אביך ועובדהו". אלא שכהכנה לכל זה הוא רוצה שנהיה קודם ב'מוחין דקטנות', שנחווה את המפגש הבלתי אמצעי איתו שיהווה לנו יסוד לכל הבניין, נקודת האמונה התמימה ש'אין עוד מלבדו'.

ובאמת אחר עבודת הפסח וספירת העומר השיא הוא בקבלת התורה בחג השבועות. התורה שהיא היא המוחין דגדלות שאנחנו מקבלים מה'. אחרי כל העבודה של המצה בפסח אנחנו כבר יכולים להקריב בחג השבועות את שתי הלחם ש"באות חמץ".

"מעובד מתוך דרך מצותיך לאדמו"ר הצמח-צדק, מצוות 'איסור אכילת חמץ'"