הצדיק ר' חיים אלעזר מונקאטש היה רגיל לספר בשושן-פורים, יומא דהילולא של הצדיק ר' קאפיל מליקובא, סיפור זה:
ר' קאפיל היה מטופל בבנות, ואחת מהנה היתה אמו של הרב הקדוש "החוזה" מלובלין. הוא התפרנס בריוח מזה שהיה סוחר משקאות. פעם אחת לפני הפסח היו מוכנות באוצרו הרבה חביות מלאות יי"ש, והיו שוות הון רב, וחשב להפריש מהן לנדוניא עבור בנותיו, וזה היה כל רכושו.
הגוים באותו מקום נמלכו אז, בידעם כי ר' קאפיל הוא יהודי חרד ושומר מצוה, לבלי לקנות ממנו החמץ בערב הפסח, וכשלא יהיה לו למי למכור יהיה מוכרח להפקיר הכל, והם יזכו מן ההפקר ויחלקו ביניהם. וכן היה.
בערב פסח חזר ר' קאפיל אחר גוי למכור לו את חמצו וכלם נשתמטו ודחו אותו זה בכה וזה בכה, עד שהגיע זמן בעור חמץ. ויהי בראותו כי אין קונה לחמצו, לקח עגלה והטעין עליה כל חביות של יי"ש והובילם מחוץ למחנה, סמוך לשפת הנהר, והשליכם שם והניחם, ואמר בלב שלם: "כל חמירא וכו' לבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא".
כשיצא נקי מנכסיו בא לביתו בשמחה רבה והודה לשמו יתברך על שקיים מצות ביעור חמץ כפשוטו, לא יראה ולא ימצא בכל גבולו. בני ביתו נצטערו והיו בפחי נפש על אבדת כל הונם, אבל הוא היה שרוי כל החג בשמחה רבה והרחבת הדעת.
בפרוס יום אסרו חג, חשבו ר' קאפיל ובני ביתו כי בודאי הוריקו הגוים את כל היי"ש מהחביות, אלא שחשבו אולי הניחו את החביות הריקות, ואחר שנעשו כעת דלים ואביונים יוכלו על כל פנים להשתכר איזה דבר מועט בהכלים, והלכו לשפת הנהר לראות אם ישנם הכלים הריקנים. והגוים בראותם אותם, אמרו: "אוי, יהודי! איזו רבותא היא לבער חמץ באופן כזה, אם שלחת שר צבא וחרב בידו לשמור את החביות עם היי"ש כל היום וכל הלילה במשך כל ימות החג?
השתוממו ר' קאפיל ובני ביתו על דבריהם, כי לא ידעו שומר זה מה טיבו, ומי ציוה ומי פקד לשמור. בהתקרבם אל החביות המה ראו כן תמהו, כי כולן מלאות מזן אל זן, לא יחסר אפילו קורטוב. אז הבינו כי ה' שקד שומר מן השמים, ויהי לאות ולפלא. זכה ר' קאפיל מן ההפקר, והוביל את כל החבית לביתו במלאון.
הסיפור נלקח מהספר "סיפורי חסידים" לרש"י זווין בהוצת 'קול מבשר".
