חממה של אויר יהודי – דעה

עלינו ליצור סביבה שבה יהודים יוכלו לדבר באופן חופשי, כציבור שהמכנה המשותף שלו הוא הרצון לדאוג לאינטרס היהודי בלי להתנצל.  הבה ונחשוב מה יקרה כאשר התנועה תמנה 3000 יהודים, בעזרת ה'.

"קול המון כקול ש-די"

חברי תנועת דרך חיים חשים כי השטח בוער וכי התנועה חייבת להשמיע עמדות ברורות בכל תחום מן התחומים האקטואלים. למרות זאת, קבעה ועדת ההקמה של התנועה יעד של 3000 מתפקדים טרם תתחיל התנועה להשמיע את עמדותיה.

במאמר הקודם עסקנו בשאלה מדוע, בשלב זה, חשוב להגדיל את התנועה דווקא על בסיס עצם הזהות היהודית ולא על בסיס עמדות. לאור הדברים הללו אנו נדרשים עתה לשאלה – מאי נפקא מינה שהתנועה תכריז על עמדותיה דווקא כשיתגבש ציבור של 3000 איש ולא קודם לכן? מה הערך המוסף של העובדה שהעמדות שתאמר התנועה, יאמרו בשם ציבור של 3000 איש ולא בשם אדם פרטי או בשם 450 איש (מספר החברים בשעה זו)?

[במאמר מוסגר נציין, שאין מדובר במניפולציה. כלומר, לא שלתנועה יש עמדות ברורות והיא נמנעת מלפרסמם בכדי שאנשים יצטרפו, אלא שיש רצון אמיתי שהציבור היהודי שיתגבש, הוא שיאמר את עמדתו ע"י הכרעת הרוב].

חממה חופשית לדיונים

תורף הדברים הוא שתנועת דרך חיים מתיימרת להוות אלטרנטיבה שלטונית. כיון שכך, כל אמירה שהתנועה תאמר ותפרסם צריכה לגרום לה להתרומם ולבלוט כהנהגה חלופית על רקע הממסד הקיים.

כדי שזה יקרה, צריכה התנועה ליצור חממה שבה יוכלו היהודים לדבר בחופשיות על דברים שלעת עתה אין מקום בו ניתן לבטא אותם. העמדות שתאמר התנועה צריכות להיות פרי של בירור שיתרחש בתוך החממה הזו, וישקף שיח בין זרמים שונים ביהדות. ככל שאנשים ירגישו נח יותר לדבר והעמדות יהיו מבוררות יותר, יהיה להן "משקל" גדול יותר במציאות והן יכריחו את הממסד להתייחס. האמירות צריכות להאמר באופן כזה שכל התייחסות של הממסד תחשוף את המבוכה שלו ביחס לזהות היהודית של המדינה ותבליט את התנועה כהנהגה חלופית ממשית. את כל זה לא ניתן לייצר ע"י אמירה של אדם בודד או קבוצה קטנה של אנשים, כפי שננסה להסביר בהמשך.

דיון בבעיית המסתננים

על מנת להמחיש את הדברים, בחרנו להדגים זאת ע"י אירוע מתוך המציאות העכשווית. לאחרונה החל גל של מחאות נגד תופעת המסתננים ובעקבותיהם החל גירוש טיפין-טיפין של מסתננים.

עיניהם של תושבי דרום תל-אביב נשואות אל הממסד בתקווה שהוא יחלץ אותם מצרתם. המחזות הללו - מצוקתם של התושבים מחד, והפרחת הבטחות חסרות תכלית בדבר גירוש מאידך, העלו בי את הפסוק "בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ" (דברים כח, לב) – היהודים נמצאים במצוקה אמיתית ומשוועים לעזרה, אך הם נתונים לעם אחר (הממסד – שהוא עצמו עיניו נשואות אל עם אחר [אומות העולם] ולכן הוא נעשה כמרכבה להם). הציבור תולה את תקוותו ב"אל לא יושיע", ואנו עומדים מן הצד ואין לאל ידינו?

על רקע ההתעוררות הזו, האם היה על התנועה להצטרף למחאה ולקריאות התומכות בגירוש, או שמא נכון היה להמתין? במה היה כוחנו אילו היינו מצטרפים למחאה? על פניו נראה, כי אילו היינו מצטרפים למחאה כפי שהיא כיום, היה קולנו נבלע בתוך ההמון ואילו האמירה האמיתית שאנו רוצים לומר לא היתה נשמעת כלל. על האמירה הזו אנו רוצים לדון בפסקאות הבאות.

מה יועיל גירוש כאשר אין גבולות?

הנסיון להציג את בעיית המסתננים כאילו היא בעיה פנימית שעניינה אלימות מצד המסתננים, או חוסר שוויון בנשיאה בנטל (קרי, פיזור לא שוויוני של המסתננים בין הערים והשכונות), חוטאת לעיקר.

העיקר איננו בעיות הפנים, אלו הם רק תוצרי לואי, הבעייה האמיתית היא העובדה שלמדינת ישראל אין גבולות! מה הטעם לדבר על גירוש המסתננים, כאשר הממסד איננו מסוגל למנוע את כניסתם?! בשבוע שעבר החל גירוש של כ-1000 מסתננים, אך כמובן שהזרימה פנימה לתוך מדינת ישראל לא פסקה. בחודש אייר האחרון בלבד הגיעו 2,031 מסתננים מגבול הדרום, והמצעד נמשך ללא הפסקה.

לפי נתונים שפרסמה נציבות הפליטים בשנה שעברה, ומתייחסים למספרים של שנת 2010, ישראל נמצאת גבוה בטבלת המדינות ה"קולטות". עם 3.43 פליטים לאלף איש! צרפת, אירלנד, פינלנד, דנמרק, ומדינות נוספות באירופה, קולטות פחות "פליטים" מישראל. כל זה נכון ל 2010 אז עמד מספר המסתננים על 25,471 (בלבד). היום, כאשר מדברים על כמאה אלף מסתננים, הרי שישראל ניצבת עם כ- 12.5 "פליטים" לאלף!!! כלומר, כמדינה הראשונה במערב בקליטת "פליטים". המסתננים כבר מזמן קלטו את מה שהציבור הישראלי רק מתחיל להבין – מדינת ישראל פרוצה, אין לה גבולות! במציאות כזו מה הטעם לדבר על גירוש?

אם אין הבדלה – גבול מנין?

אם מבינים שזהו עצם הענין, צריך גם להבין את מקורו. הסיבה שלמדינת ישראל אין גבולות (בגשמיות) נובעת מכך שאין לה גבולות (ברוחניות). מי שאיננו מסוגל לומר בפה מלא "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים", לא יוכל לדבר על מדינה ליהודים! אם אין כל הבדל בין יהודי לבין איננו יהודי (כפי שאמר בריש גלי אהרון ברק בבג"צ קציר) איך אפשר לדבר על מדינה עבור היהודים? במילים אחרות, אם אין גֶדר שמבדיל את היהודים ברוחניות, לא תִמצֵא הגָּדֵר שתבדיל את מדינת היהודים בגשמיות.

דא עקא, שבמציאות של מדינת ישראל תשע"ב, כל התבטאות, הנוגעת בהבדל שבין יהודי לאיננו יהודי, נתפסת כגזענית וגוררת אחריה רדיפות תקשורתיות ומשפטיות.

עם ישראל בארץ ישראל ניצב בפני מלחמה, לא מלחמה על הגירה לישראל, אלא מלחמה על המשך הרוב היהודי בארץ ישראל. לא רחוק היום (וכל מי שמכיר את השיח בקרב ארגוני זכויות אדם מבין זאת) שבו ידרשו המסתננים (שרובם מוסלמים) וילדיהם ממדינת ישראל להעניק להם תושבות ואפילו אזרחות, כמקובל בשאר המדינות הדמוקרטיות, ולאפשר להם איחוד משפחות. בכך יזנק אחוז המוסלמים בישראל באופן מיידי  ל-30-35% על כל המשמעויות הדמוגרפיות שיש לכך.

הממסד, הפוסח על שני הסעיפים (בין הצורך למצוא חן בעיני האומות לבין זהותו היהודית), איננו מסוגל לומר ברור את האמת הפשוטה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל (העם במשמעותו המקורית הברורה) על כל המשתמע מכך. זו הסיבה שהממסד לא מסוגל למצוא בתוכו את הכח המוסרי הדרוש כדי למנוע את כניסתם של המסתננים. מה תועיל בניית גדר, כשאין צידוק מוסרי למנוע את החדירה לארץ, ואם יש צידוק כזה, מה תוסיף הגדר? מה יעשה הממסד כאשר המסתננים יחתכו את הגדר?

לכן זו טעות להתחיל מאבק או מחאה שנשענים על הממסד כמקור לפתרון. לממסד הדמוקרטי/ליברלי/שוויוני אין פתרון, ואין בשיח ובמקורות ההשראה המוסריים שלו, שום דבר שיוכל להצדיק הבדלה בין ישראל לעמים וממילא גם לא את קיומה של מדינה עבור היהודים.

עם האמירה הזו תרצה תנועת דרך חיים לבוא אל הציבור, עם אמירה שתעלה את הבעיה לשורשה, תציג את המאבק של תושבי דרום תל-אביב כחלק מהמאבק על הזהות היהודית, ותחשוף את חוסר הרלוונטיות של הממסד הקיים.

ליצור חממה – "אוירא דארץ ישראל מחכים"

ברגע שמבינים את זה, מבינים שבכדי לפתור את בעיית המסתננים, הדבר הראשון שצריך לעשות, עוד לפני הגירוש, זה לעצור את ההצפה. צריך לשמור על הגבולות, לסגור אותם הרמטית, לא באמצעות גדר אלא באמצעות החלטה נחושה – כל מי שעובר את הגבול אחת דתו להמית! השינוי הוא בעיקר שינוי תודעתי, צריך לבחור לשמור על מדינת ישראל מדינת העם היהודי, ואז ממילא ברור שלא ניתן לאפשר חדירה של מסתננים מבחוץ.

איך יוצרים שינוי תודעתי כזה? הרי את האמירה דלעיל קשה מאוד להגיד במציאות של היום. בכל השיח הציבורי סביב המסתננים לא נמצא אפילו אחד שיעיז לומר דברים מהסוג הזה.

הסיבה שקולות כאלה אינם נשמעים, קשורה כמובן לעובדה שאויר של גיהנום שולט בארץ-ישראל, "פלטרין של מלך". באויר(ה) הקיים היום יש תחושת מחנק, קשה מאוד לדבר גלויות על רגשות יהודיים, זה לא "פוליטקלי קורקט" להיות יהודי – ישראלי כן, אבל יהודי ח"ו. גם כשמישהו כבר מצליח לאזור עוז ולהביע רגש לאומני (שהוא לאומיות 'בשרית' כידוע), הוא זוכה ללינץ' תקשורתי או משפטי במקרה הטוב (טוב, כי זה מעלה את הדברים לתודעה הציבורית). במקרה הפחות טוב, אם הממסד לא חושב שיש לדובר השפעה כלשהי על הציבור, האמירה לא זוכה להתייחסות כלל ועיקר והיא נבלעת בחלל האויר.

התנועה, כאיגוד שבו מתדיינים יחדיו 3000 יהודים ויותר, תהווה חממה שבה שולט אויר אחר, "אוירא דארץ ישראל מחכים". במקום שבו הזהות היהודית היא היא בסיס ההזדהות וסביבה נתכנסו כולם, יתאפשר לכל חבר לדבר באופן חופשי וללא חשש.

התנועה היא המקום בו יהודים יוכלו לדבר באופן חופשי, מרחב מוגן, שבו אפשר להתבטא בלי להיות מותקף. לא רק שאתה לא מותקף, אפילו מקשיבים לך. אנשים ירגישו בנוח לדבר בתוך ציבור שהמכנה המשותף שלו הוא הרצון לדאוג לאינטרס היהודי – בלי להתנצל ובלי להתפתל. לדוגמא בעניין הנידון לעיל, יתכנסו יחדיו כל חברי התנועה לדון וללבן את סוגיית המסתננים. מכיון שהתנועה מאגדת בתוכה יהודים מכל המינים מכל הסוגים ומכל הצבעים – חב"דניקים, נוער גבעות, דתיים-לאומיים, ברסלברים, ספרדים ואשכנזים, חרדים מבית וחוזרים בתשובה, ועוד ועוד... כל אשר בשם ישראל יכונה ורוצה לפעול למען עם ישראל – כל זרם, כל חבר בתנועה, יביא את זוית הראיה הייחודית שלו בסוגיית המסתננים.

המפגש בין הדעות יצור הפריה הדדית, יחל שיח בין החברים שדרכו תתברר ותתלבן הסוגיא. אם עד עכשיו אנשים פחדו לדבר, וממילא הדברים נשארו רק במחשבה ולא נפגשו עם המציאות ולכן לא נתבררו כל צרכן, עתה משהדעות יפגשו יתחיל תהליך של בירור.

דיון בונה ולא התמרמרות

נקודה נוספת, חשובה ומשמעותית, שתוביל את הסוגיא לבירור אמיתי, היא העובדה שהדיבור יהיה דיבור בונה ולצורך גיבוש פתרון. בזמן שכל אחד חושב לעצמו, בדרך-כלל הוא מתמלא כעסים ('דינים') על אזלת היד של הממסד. מכיון שאין אפשרות אמיתית להשפיע, האדם מתמלא ביקורת על צורת ההתנהלות של אחרים, כל השיח אצלו בראש הוא ביחס לממסד.

התנועה לעומת זאת, איננה מתייחסת אל הממסד, היא רואה את עצמה כאלטרנטיבה לממסד, ולכן הדיון בה לא יתקיים כבקורת אלא כנסיון לבנות עמדה מעשית ועצמאית ביחס לניהול המציאות – לאמור, מה היינו אנו עושים לוּ היינו הממסד. כאשר השיח הוא מתוך רצון לקחת אחריות על המציאות ולגבש פתרון מעשי, וכאשר כל האפשרויות פתוחות באמת, השיח בין החברים יוכל להיות שיח בונה ולא שיח שכולו טרוניות.

בחממה הזאת יווצר למעשה דגם מזערי של מציאות אחרת, מציאות שבה אפשר לדבר בחופשיות על עצמנו כיהודים ועל הצורך שלנו לשמור על האינטרסים החיוניים לנו כיהודים. כל אדם שיצטרף לחממה הזו יתחיל לדון ממקום אחר לחלוטין ללא כל צורך להצטדק או להתנצל על יהדותו.

הדיון הפורה בין החברים יוביל לגיבוש עמדה ברורה ותקיפה. העמדה שתתגבש תעלה להכרעה בפני החברים. כלל מתפקדי התנועה, שלושת אלפים במספר, ישתתפו בהצבעה ויכריעו מהי עמדת התנועה בסוגיית המסתננים וכיצד חושבים היהודים כי יש לפתור את הבעיה. האמירה, שתאמר בשם ציבור גדול ומגובש, ציבור שמרגיש נח לומר את מה שיש לו מכיון שהעמדה שלו מבוררת היטב, תהיה לה עוצמה – כל אחד מבין זאת.

לאחר מכן, התנועה תוציא נייר עמדה, אשר יצא כפניה רשמית של הציבור היהודי. הנייר יופץ לתקשורת, לחברי הכנסת, לרבנים, לנציגי קהילות בחו"ל ולכלל ישראל. עצם קיומה של חממה שבה יש שיח אחר לחלוטין, בצירוף העמדה הברורה שתצא מחממה זו, תשפיע גם על השיח מחוץ לחממה, תחלחל לתודעה הציבורית ותתן כח לאנשים נוספים לדבר בחופשיות.

בירור המציאות

הצגת העמדה, והעובדה שיש ציבור גדול שמרגיש נח לומר אותה, תגרור מן הסתם התייחסות מצד ארגונים שונים ואנשי ציבור. בניית העמדה סביב הרצון לחזק את זהותה מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, תאלץ את כל מי שרוצה להתעמת עם עמדתה של התנועה להתייחס לנקודה זו לחשוף את פרצופו האמיתי. מי שירצה לצדד בקיומה של מדינה עבור היהודים יצטרך להסביר איך הוא מתכוין לפתור את בעיית המסתננים - הוא יתגלה כמי שמפריח אמירות שוא ואין לו פתרון אמיתי (או שהוא יסכים לעמדת התנועה). מי שיחליט להתעמת עם התנועה יאלץ לחשוף את כוונותיו האמיתיות ולהכריז, על מה שעד כה הוא מיטיב כל-כך להסתיר, על שלילתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ועל שאיפתו להפוך אותה למדינת כלל אזרחיה.

ברגע שזה יקרה, תווצר תמונה ברורה יותר של המציאות. יש במציאות קבוצה אחת, ששוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. יש קבוצה אחרת, שאולי רוצה מדינה יהודית אבל איננה מסוגלת להנהיג כיון שפיתחה תלות במוסר העמים (מה שמכונה היום ימין), ויש הנהגה חלופית – תנועת דרך חיים, שחפצה במדינה עבור העם היהודי ויש לה פתרונות מעשיים ובלתי מתפשרים בכדי להגשים זאת. ברגע שהתמונה הזאת תלך ותתבהר, תלך ותתחדד, הציבור יצטרך להחליט איפה הוא ממקם את עצמו. האם הוא עם ההנהגה המגמגמת, עם שונאי ישראל (שמבקשים למחוק את הזהות היהודית), או עם דרך חיים. יחל גל חדש של מצטרפים המזדהים עם התנועה ומרגישים שהיא נותנת ביטוי ומענה לרגשותיהם. כשתעלה הסוגיא הבאה על הפרק כבר יהיו חברים בתנועה, לא שלושת אלפים אלא עשרת אלפים איש. מה תהיה ההשפעה של ההתדיינות וההעמדות שיאמרו בשם 10,000 יהודים... ימים יגידו.