[caption id="attachment_31581" align="alignleft" width="100%" caption="הרב יוסף אליצור (הקול היהודי)"]
מידת השפלות החיובית נלמדת מדוד מלך-ישראל, שאמר על עצמו "וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי". שפלות זו מאפשרת לנו להתייחס למציאות בצורה נכונה, בראייה מפוכחת ולא ביאוש – והיא המפתח לתיקון המציאות הציבורית כיום.שפלות אמיתיתהשפלות היא צלע חשובה בנפש. חשוב שאדם ידע את המציאות כמות שהיא, ולא יטשטש את מיעוט ערכו. כאשר אדם אוחז במידת השפלות הוא יודע את האמת אודות מצבו ומעלתו, וכך לא חי בעולם של דמיונות שוא באשר למצב.
אמנם מידת השפלות יכולה להיות טובה ואמיתית, כזו שמשחררת את המתחים ומביאה להרבה שמחה; אך יכולה גם להיות רעה ומעיקה, כזו שמביאה לעצבות, מרירות ויאוש.
מה ההבדל בין שתי השפלויות? השאלה היא היכן נמצאת
הישות של האדם. אם יהודי מכיר במציאות שפלותו, אך עדיין לא השתחרר מהצורך להרגיש מרכזי וחשוב – הרי שהשפלות שלו מכניסה אותו למרירות ויאוש: אם המצב כל כך קשה אצל דמות כה מרכזית, אצלי – סימן שהמצב ממש לא טוב, אין סיכוי, והעצבות גדלה.
בשפלות אמיתית היהודי מוציא את עצמו מלהיות "מרכז העולם", ויחד עם הכרת פחיתותו הוא גם מכיר בזה שהוא אינו המרכז ואינו העיקר. כך הוא משתחרר מתחושת המרירות והיאוש, ומבין שפחיתותו אינה פוגעת בעיקר, אלא רק מפנה את השטח לשים לב לגדלותו של ה' יתברך.
מסופר על גדולי הצדיקים שהסבירו שהם יכולים להשתתף בצרותיהם של יהודים רבים שבאים לשפוך לפניהם את ליבם ולקבל יעוץ, אך אחרים לא יוכלו לעמוד בכך. צדיק הגיע לשפלות אמיתית, ולכן שמיעת קשיים גדולים במציאות אינם "מפילים" אותו. גם כאשר המציאות קשה ושפלה – הקב"ה הוא המרכז, והשפלות והקושי אינם מבלבלים אותנו מלדעת את מיעוט ערכנו ואת העובדה שבאמת לא מגיע לנו כלום.
"השתלבות במערכות" או תנועת "דרך חיים"דיון זה על השפלות נוגע מאד למצב הציבורי היום. רבים מכירים את התחושה של היאוש והמרירות אצל יהודים שאכפת להם מעם ישראל. כל מי שמסתכל על המציאות בעינא פקיחא רואה עד כמה אנחנו בשפלות, עד כמה אויבי ישראל מרימים ראש, ועד לאיזה שפל הדרדר הנסיון לבנות את "עם ישראל" בלי קשר לה' יתברך ולתורתו.
במצב הזה אנחנו נפגשים בכמה סוגים של אנשים: יש את אלה שאכן שקועים ביאוש ובמרירות, דבר שבודאי אינו לרצון לבורא העולם. היאוש והמרירות אינם מולידים עשיה מתוך בטחון ושמחה, והן חלק מנצחונו של הסטרא אחרא.
אחרים מרגישים בשפלותה של המציאות, אך אינם יכולים להתנתק מהצורך להיות ב"מרכז העניינים", ולהרגיש שהם עושים מעשים חשובים. על כן הם טוענים שאם אכן זה המצב אזי אין מה לעשות, מוכרחים להשתלב במערכות הקיימות, "להשפיע מבפנים", וכך הם מצילים את עצמם מלשקוע במרירות ויאוש.
בעצם הם בוחרים קצת להתעלם מהקשיים שקיימים במציאות (וממילא מזה שהשתלבות במערכות היא – כמעט תמיד – נתינת כח למעשים לא רצויים כלל), וקצת להתעלם ולהתייאש מהסיכוי לתקן את העולם תיקון אמיתי (כלומר: מהתחושה המשיחית היהודית, שממשיכה להתעקש על כך שהמציאות של העולם אינה רצינית ואפשר להפוך אותה מן הקצה אל הקצה).
קשה לדעת איזה משתי הדרכים הללו עדיפה: אחת שקועה במרירות ויאוש, ואחת הצילה את עצמה מזה על ידי טשטוש וויתור על התקדמות אמיתית.
לעומת הדרכים הללו אפשר לבחור בשפלות אמיתית. שפלות זו אינה מטשטשת את הקשיים שיש במציאות, והיא מבינה שאכן במערכות הקיימות לא נמצא מזור למצב. כיון שאנחנו שפלים באמת אנחנו יכולים להתחיל ולנסות לעשות מה שאפשר בכוחותינו שלנו. כך, אם אין היום גוף שנותן מענה להתאגדות של היהודים – נתחיל ונקים גוף כזה.
נכון, הוא לא יהיה גדול ומרשים בהתחלה, אפשר גם להסתכל עליו בזלזול או בלגלוג. אך לשפל באמת הדבר אינו מפריע – "והייתי שפל בעיני, ועם האמהות אשר אמרת עמם איכבדה". אם זה הצורך במציאות – נתחיל ונניע את המהלך הזה, ולא ניבהל מזה שאנחנו ממקמים את עצמנו במקום שנראה לא מרכזי, או "לא רציני".
"מאן דאיהו זעיר – איהו רב". דוקא הממעט את עצמו, מי שמסכים להיות שפל ופשוט, ולעשות מה שצריך בלי חשבונות של מיקום ו"רצינות" – הוא זה שיכול להגיע למקום גדול באמת, למקום אמיתי שנבנה נכון, ולא נבנה על קיצורי דרך ותקוות שוא המתעלמות ממציאות שאינה מתאימה.
מוטב לנו להתחיל בתנועת "דרך חיים" מההתחלה, להגיד בפשטות ובשפלות שצריכים להקים גוף שנועד לייצג את העם היהודי באשר הוא, ושקורא לכל אשר בשם ישראל יכונה להיות שותף.
בעזרת ה' הגומר בעדינו נזכה להתקדם ולהביא לזה ששוב יוכלו היהודים לשאת את שמם בגאון, ולדאוג יחד לצרכים של העם היהודי.
(סיפר לי אחד החברים שעוסק בצרכי ציבור שפעם הוא עמד בפתחו של מהלך מסוים. חבר אחר אמר לו: "שמע, זה לא רציני, זה לא ילך, אין לזה סיכוי". "מה אפסיד אם זה לא ילך?", ענה לו חברי. "מקסימום אפסיד שנתיים מהחיים? נו, שיהיה. אז מה?". אכן המהלך התקדם למקומות בלתי צפויים, והביא להרבה תוצאות – כל זה בזכות ההחלטה להיות בשפלות, ולעשות מה שרוצים בלי להיות בטוחים שאנחנו עושים רק מעשים מרכזיים, רציניים ו"חשובים").
הקול היהודיבטרם סיום דומה שראויים הדברים גם לגבי אתר "הקול היהודי". יש שבאים בביקורת כלפי עורכי האתר: מדוע לספר עד כמה המציאות קשה, ועד כמה המצב חמור? הדבר מייאש ומדכדך וכו'. ובכן – בודאי שטוב היה לו היו סיפורים טובים ומשמחים רבים; ובעזרת ה' גם יהיו כאלה בריבוי גדול ובקרוב ממש. אך אם המציאות אינה קלה, צריכים לזכור שאנחנו בגלות, בשפלות.
אם אנחנו בשפלות של אמת – אנחנו לא נבהלים מקושי המציאות, אלא מבינים עד כמה אנחנו צריכים לבנות מציאות מתוקנת מההתחלה. ההכרה הברורה והבלתי מתפשרת של כל הפרטים הקשים במציאות אינה מביאה אותנו למרירות וליאוש, אלא להבנה עד כמה אנחנו צריכים להתאמץ לדאוג לעם היהודי ולשמוח בכל גאוה יהודית והרמת קרן ישראל, גם היא נראית – אל מול עולם העשיה המאיים – קטנה ולא נחשבת.
האיזון של השפלות אינו מגיע מנסיון לטשטש את הקשיים, אלא מההחלטה שלנו לא להיבהל מהמקום השפל אליו הגענו, אלא לזכור שאנחנו רק "מסייע שאין בו ממש" לבורא העולם, שהוא המרכז והוא העיקר, ובעזרת ה' – הוא יגמור בעדנו.
(הדברים מבוססים על המאמר "פרק בעבודת ה' " בספר "לב לדעת", ובפרט על הביאור הראשון לפרק)
