לא נלחמים או לא רוצים להלחם? • דעה

צה"ל לא מטפל בטרור, הוא פשוט עסוק בשמירה על השקט. בעצם, הוא בכלל לא רוצה לנצח - הוא אפילו לא יודע כבר אם יש הבדל בינינו לבינם, בין היהודים לגויים. הגיע הזמן להפסיק להתלונן ולסובב את המבט מהקיר אל האור בקצה המנהרה – זהות יהודית.

הרצח של אביתר הי"ד הבוקר לא בא משום מקום. הכתובת הייתה על הקיר. יש מי שמאשים את צה"ל, שלא מטפל בטרור כמו שצריך. זה נכון, הוא באמת לא מטפל בטרור.

אבל השאלה היא – למה הוא לא מטפל בטרור? ואיך זה קורה, שבטחון היהודים מופקר כאן יום אחרי יום? היום זה נגמר ברצח. אבל זה היה יכול להגמר כך כבר מזמן, עם גל האירועים ששוטף את המדינה, ללא תגובה ממשית.

צה"ל לא רוצה לנצח, הוא רוצה שקט

זה לא רק טרור של סכינים ואבנים. גם הטילים בדרום לא זוכים לתגובה של ממש. גם הפשיעה הערבית ברחבי הארץ. מה קורה כאן? מהיכן מגיעה אזלת היד הזו?

הבעיה נעוצה במה שכולם יודעים, אבל מעדיפים להתעלם ממנו.

צה"ל לא מטפל בטרור, כי צה"ל כבר לא נמצא כאן כדי לנצח, ואפילו לא כדי לתת בטחון ליהודים. צה"ל נמצא כאן, לפי ההגדרות שלו בעצמו, כדי להבטיח את השקט ולתת בטחון לכל התושבים כאן, יהודים כגויים.

אין אויב, אין הבדל

כשצה"ל קם, המטרה שלו הייתה לנצח את האויב. היום אין אויב, כולם אזרחים. המדינה היא מדינת כל אזרחיה, וגם כשהם אינם אזרחיה – כמו ביו"ש – היא מתייחסת אליהם כמו אל אזרחיה.

לכן צה"ל לא מטפל בטרור. כי הוא כבר לא כל כך בטוח מי צודק, בעצם. חמור מזה: הוא לא כל כך בטוח שיש הבדל בכלל בינינו לבינם. הלא כולם תושבים כאן, וכולם צריכים לחיות בשקט. אז בעצם, על מי באנו לשמור?

החיילים עדיין רוצים לשמור על היהודים

החייל הפשוט עדיין לא מבין את זה. הוא עדיין חושב שהוא בא לשמור על היהודים. הוא עדיין לא עושה את החשבונות שעושים המפקדים שלו או המדינאים, ולא שואל את עצמו – גם כשהוא פועל נגד היהודים בפועל – מה בעצם אני עושה כאן. אבל הצבא כמערכת כבר חי עמוק במקום הזה.

זה קצת מבלבל, כי אנחנו רואים את האחים שלנו במדי צה"ל, ויודעים שהם יהודים טובים שרוצים בטובתו של עם ישראל. אבל אין מה להתבלבל. הגדרות התפקיד וגם הביצוע כבר משקפים באופן כמעט מלא את התפיסה הזו של ההתבוללות. שאין הבדל בין יהודים לגויים, ובעצם לכולם מגיע לחיות כאן באותה מידה.

רוצים זהות יהודית!

לכן לא יועילו הצעקות על צה"ל. הדבר היחידי שיכול להועיל זה להתחיל להלחם על הזהות היהודית שלנו. אנחנו רוצים מדינה יהודית, אנחנו רוצים מקום שבו נתאגד יחד לחיות כיהודים, עם שלטון יהודי שדואג ליהודים. לא מי שדואג לשקט הכללי, על חשבון היהודים.

לפעמים נדמה שכבר אין מה לומר יותר. כמה צעקנו עד מתי, כמה התלוננו, כמה הפגנות עשינו וכמה צמתים חסמנו – ואנחנו לא רואים את הסוף. אבל אולי לא רואים את האור לא בגלל שהוא רחוק, אלא בגלל שמסתכלים לכיוון הלא נכון. במקום להסתכל על פתח המנהרה, מסתכלים לכיוון הקיר.

אבל כשמסתכלים לכיוון של הזהות היהודית, של בניית מסגרת ליהודים שדואגת שיוכלו לחיות כיהודים גם באופן ציבור, אז יש לאן ללכת. בכיוון הזה אפשר לראות את האור בקצה המנהרה.

הכותב הוא חבר בתנועת 'דרך חיים'