איימן עודה יו"ר הרשימה המשותפת כתב: "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה". אחמד טיבי הכריז באזני הנשיא ריבלין: "הפכנו ממיעוט נרדף למיעוט רודף של נתניהו". למחרת הכריז אחמד טיבי בראיונות באולפנים שמראוון ברגותי השפוט לחמישה מאסרי עולם על חלקו בארגון האינתיפאדה השנייה הוא גיבור לאומי פלסטיני כמו מנחם בגין.
גם אם שמחתם של חברי הכנסת מהרשימה המשותפת הוציאה מפרופורציות, את העובדה שבלית ברירה נאלץ השמאל המצטמק לשירותיהם, יש בשמחת הניצחון של חברי המפלגה תומכת הטרור כדי ללמד על הסכנה הנשקפת מהפיכתם של חברי הכנסת הערביים לגורם מכריע בשאלות הנוגעות לעתידו של העם היהודי.
הירשמו לתפוצת הווצאפ של הקול היהודי >>
הפיכתם של הערבים אזרחי מדינת ישראל לגורם משמעתי ואולי מכריע בבחירות האחרונות, אינה יד המקרה, מדובר בתוצאה של תכנית עבודה שחברו לה יחד ארגוני שמאל קיצוניים שונים, בהם רבים מארגוני 'הקרן החדשה לישראל'. ארגוני השמאל שהבינו שבעתיד הקרוב לא ישיגו רוב יהודי לעמדותיהם, החליטו לאמץ את הערבים אזרחי ישראל, ולפעול להעלאת אחוז ההצבעה בכפרים הערביים במטרה להקים ממשלת שמאל.
כך למשל בארגון השמאל הקיצוני 'עומדים ביחד' שהוביל קמפיין אגרסיבי לעידוד הצבעה ערבית ולמתן לגיטימציה לחברי הרשימה המשותפת מתאר את תיאוריית השינוי שלו: "משום כך אנחנו משוכנעים כי באמצעות התארגנות, פעולה נכונה, ומאבק יהודי-ערבי משותף — נוכל לחולל בו את השינוי המיוחל". ועדת הבחירות פסלה את פעילותו של ארגון 'זזים' ששם לו למטרה לשנות את השלטון בישראל באמצעות הנעת ערבים לקלפיות והעלאת אחוזי ההצבעה של ערביי ישראל.
מנגד, בשבועות שלפני הבחירות נחשפו עוד ועוד התבטאויות ומעשים של חברי הרשימה המשותפת, שזכו לרוב מובהק בהצבעה בבחירות ביישובים הערביים, המלמדים על תמיכה במחבלים, הצדקה לרצח חיילים, ועל שאיפתם לבטל את זהותה של המדינה היהודית והפיכתה למדינה דו-לאומית. בין השאר התפרסמו פוסטים של ח"כ יזבק (בלד) המהללת את הרוצח סמיר קונטאר. תמונות של חברי הכנסת של רע"מ בפגישה עם מנהיג חמאס בגדה. גם כאן באתר 'הקול היהודי' חשפנו מאמרים שהתפרסמו בבטאון הרשמי של מפלגת חד"ש המתגעגעים להכרזתו של הרדיו המצרי בימים של טרום מלחמת ששת הימים על זריקתם של היהודים לים.
לפעמים נוח לנו להגיד שהמפלגות הערביות אינם מייצגות את הציבור הערבי, טענה זו נוחה מכיוון שהיא פוטרת אותנו מהתמודדות עם השאלה מי הריבון כאן. העובדות מלמדות שלטענה זו אין אחיזה במציאות, המפלגות הערביות זוכות לתמיכה של רוב מוחלט של המגזר הערבי (קל וחומר כאשר מוציאים מתוכו את המצביעים הדרוזים).
דבר אחד נכון - הציבור הערבי אמנם מעוניין כיום יותר להשתלב במדינת ישראל, להשפיע על הנעשה, ואינו מכן יותר להישאר בעמדת המיעוט ולהחרים את הפוליטיקה. אבל בל נטעה. השתלבות זו לא מגיעה מתוך נכונות לקבל את זהותה היהודית של המדינה. להפך, הנציגים הערביים כיום הם אלו שהובילו את כתיבת מסמכי החזון של הציבור הערבי בשנת תשס"ו. מסמכים השוללים את הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית, דרישה לביטול חוק השבות, ושינוי סמליה של המדינה, מסמכים אלו המגדירים את הציונות כמפעל קולוניאסטי, ודורשים הכרה בערבים כמיעוט יליד בעל זכויות עודפות על ארץ ישראל על פני העם היהודי.
תוצאות הבחירות הוכיחו כי ישנו רוב יהודי ברור לעמדות הימין. לא רק בנוגע להתיישבות וביטחון, בהם קיבלו המפלגות היהודיות שתומכות בנסיגה מיהודה ושומרון 11 מנדטים בלבד, כש-63 מנדטים (גוש הימין וליברמן) הצביעו עבור עמדות ימין מובהקות, לעומת 44 בגוש המרכז שמאל. אלא אפילו בסוגיות דת ומדינה, גם לאחר קמפיין הממשלה החילונית מסתבר כי ישנו רוב יהודי (55 לעומת 52) בעד שמירה על הצביון היהודי, ושימור הסטטוס-קוו.
מול רוב יהודי מובהק זה ניצבת אפשרות שאת גורלו של העם היהודי יקבעו אויביו. השמאל ההולך ומצטמק מוכן להעניק לגיטימציה לתומכי טרור ומהללי שאהידים על מנת להשיג את הרוב הנדרש. נקודת זמן מלמדת אותנו על גודל השעה - והצורך למנוע הישנות של מציאות כזו. במילים אחרות: הגיע הזמן להחליט מיהו הריבון.
על עתידו של העם היהודי צריכים להחליט היהודים, לא יתכן שאותם 'אזרחים' שרואים בקיומה של מדינה יהודית 'נכבה' -שואה. הם אלו שיקבעו את גבולותיה. לא יתכן שאלו שעשו הכל כדי למנוע את שיבתם של היהודים לארץ ישראל, והפסידו במלחמה, הם אלו שיקבעו האם מרכולים ייפתחו בשבת או לא, או בעד ונגד פסקת ההתגברות.
גם במגילת העצמאות - עליה חתמו אגב (באופן בלתי מקרי) יהודים בלבד, נכתב כי העם היהודי הוא הריבון על הארץ. תפיסה זו מעוגנת גם במשפט הבין לאומי מכוח הצהרת האומות המאוחדות שהעבירה את הריבונות על המדינה היהודית לידי "מועצת העם" שראתה את עצמה כנציגת העם היהודי וכל חבריה היו יהודים.
המציאות שבה אנחנו נמצאים היום דורשת מאיתנו להגדיר או להזכיר מיהו הריבון, בשונה מזכויות האזרח בהם יכולים לזכות, כפי שקיים גם היום, בתנאים מסוימים גם תושבים שאינם יהודים. הריבונות על הארץ צריכה להישאר בידים יהודיות וממילא החלטות גורליות לגבי עתידו של העם היהודי ו/או המדינה צריכות להתקבל ברוב יהודי.
למהלך כזה ישנה כבר היום הסכמה רחבה בעם. בסקר שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה - שאינו חשוד בימניות יתר, נמצא ש74% סבורים שהחלטות בענייני שלום וביטחון צריכות להתקבל ברוב יהודי. רוב מצומצם יותר (54%) סבור כבר היום שהחלטות גורליות בנושאי כלכלה וממשל יתקבלו ברוב יהודי.
במחקר נוסף שפרסם 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' בשבוע האחרון התפרסם כי 54% מהציבור היהודי תומכים בשלילת זכות ההצבעה ממי שלא מסכים להצהיר שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.
למימוש צעד זה יכולות להיות פתרונות שונים. אחד מהם הוא ההצעה שעלתה בעבר להקים כמקובל בעולם שני בתים - בבית העליון שישמש כבית מחוקקים עליון יהיו חברים נציגי העם היהודי, והיא תשמש כאספה מכוננת לענייני חוקה, ביטחון ומדיניות, וזהות יהודית. ובבית התחתון שיתפקד כמו הכנסת כיום יתקבלו החלטות בנושאים אזרחיים.
מסתבר אם כן, שצעד כזה הוא גם חובת השעה, וגם מקובל על רוב העם, כעת מה שדרוש הוא רק האומץ. האומץ להחליט מיהו הריבון.
