משחר ילדותנו אנו גדלים על הנחת-היסוד של ההבדל המהותי בין יהודי לגוי. די להזכיר שבכל יום אנו מברכים "שלא עשני גוי", וככל שלומדים ומעמיקים יותר מגלים עד כמה היהודי הוא אכן "עניין אחר" לגמרי, כמו שמודגש במיוחד בפנימיות התורה המסבירה על הנשמה האלוקית המיוחדת של ישראל.
אך מצד שני, אנו יודעים שכל גוי יכול להצטרף אלינו ולהפוך ליהודי (ומענייני דיומא, נזכיר שיש דיון הלכתי האם גם עמלק יכול להתגייר). הגיור הוא אמנם 'קפיצה' ולא תהליך מתפתח, אך האפשרות שתהיה קפיצה כזו מביאה לחשוב שיש איזה-שהיא נקודת-מוצא משותפת בין ישראל לעמים. קוף לא יכול להפוך לפתע לאדם, אבל גוי יכול להפוך ליהודי. באמת, בפנימיות-התורה מבואר שאותו גר-צדק היה מזומן מתחילה להפוך ליהודי, "יהודי פוטנציאלי" – זה נכון במישור הנשמתי הנסתר, אך במישור הגלוי אפשר לומר שהדבר נובע משורש משותף בין ישראל לעמים.
כדי להבין זאת, נפנה לשורשים. לעם ישראל יש שלש נקודות התחלה: ניתן להתחיל מיציאת-מצרים ומתן תורה, אפשר ללכת אחורה ולזהות ביעקב ובניו את הולדת העם, ואפשר להגיע עד לאברהם אבינו הראשון שממנו הכל התחיל. לענייננו נתמקד באברהם; בו החלה בחירת ה' בישראל, תחילת הקיום היהודי הנבדל – "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" – אבל דווקא משום כך ניתן לזהות כאן נקודה של השקה וחיבור, מפני שהברייה החדשה מופיעה ממש מתוך כלל האנושות, "טהור מטמא – אברהם מתרח". יתירה מזו, חז"ל מגדירים שאברהם אבינו הוא גר-צדק, ובלשוננו נאמר: היהודי הראשון לא נולד יהודי, אלא תחילתו גוי וסופו יהודי.
ואין זה רק עניין היסטורי שהיה ונגמר. כל גר-צדק המצטרף לבני-ישראל נכנס דרך השער של אברהם אבינו. לכן התקבלה ההלכה שהגרים יכולים לומר "אלוקי אבותינו", כמו יהודי מבטן ומלידה, כיון שאברהם הוא "אב לגרים". "כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ"– "מכאן ואילך אתה אב לכל הגויים שיתגיירו" (שו"ע-הרב או"ח נג). הוי אומר, לאחר שעם ישראל התגבש סופית – ביצחק וביעקב, ביציאת מצרים ובמתן תורה – עדיין נקודת הראשית 'האברהמית' חיה ופועמת ודרכה אפשר לבוא ולהצטרף. אהל אברהם פתוח לרווחה לכל מי שנדבו לבו, מכל באי-העולם, וכל הנכנס באמת ובתמים בשער הזה, הריהו עובר במסלול המיוחד שבו עבר אברהם עצמו כשעזב את בית-אביו והפך להיות בן-ברית. הגר טובל במעין הנובע של אברהם ומשם הוא יוצא בפנים חדשות ומתאחד עם הנהר הגדול של ישראל.
אברהם אבינו לא רק נמצא "בעבר השני" אלא משמר את הקשר עם העבר הראשון, ומאפשר את עצם המעבר. ממילא, יש אצל אברהם ובניו אחריו איזו נקודת קשר עם כל בני אנוש שמתוכם נבחר ישראל.
אצל אברהם אבינו נמצאת נקודת המעבר, המהפך והקפיצה מהעבר האחד לעבר השני. כעת עומד אברהם בעברו השני של העולם, וכל הרוצה יכול לבוא בעקבותיו.
ויותר לעומק, במישור של האמונה: היהודי מטיל ספק בקיום האנושי הרגיל. בני-האדם נוטים לראות את העולם – ובעיקר אותי-עצמי – במרכז הקיום, ומקסימום להודות מרחוק שיש מישהו ומשהו מעבר לעולם. אבל היהודי מכיר את מי שאמר והיה העולם, שהוא הקיים האמיתי וכל העולם קיים במאמרו, ובכך מציב קריאת-תגר על התפיסה האנושית הפשוטה. היהודי משאיר את כל העולם ב"צריך עיון", אבל דוקא משום כך הוא מאפשר לכל אחד להצטרף אליו ולמצוא את התשובה.
היהודי הוא משהו אחר לגמרי, מישהו שנמצא לגמרי "בעבר השני" – אבל דוקא מפני שיש לנו עוגן כה חזק בעבר השני, אנחנו מוכנים 'להקפיץ' אלינו כל מי שיחפוץ בכך באמת, נושיט לו את היד וגם הוא יעבור אלינו.
נראה שאותו מכנה-משותף שלנו עם כלל האנושות מתבטא באחד הכינויים המיוחדים לעם ישראל, העברים. זהו השם הקדום ביותר שלנו, שכן אברהם אבינו לא היה מבני-ישראל, וודאי לא יהודי (במובן המקורי של השמות הללו), אלא "אברהם העברי". וגם אחרי אברהם, במשך דורות רבים בני ישראל ממשיכים להקרא עברים, כדברי יונה הנביא על אומתו ואמונתו "עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא".
מהי משמעות המושג עברי? מלבד הדרשה הידועה שאברהם הוא "מעֵבֶר אחד" לשאר העולם, נתמקד כאן בפירוש שעברי היינו מבני האיש עֵבֶר. עבר היה באמצע הדרך בין נח לאברהם, אך נראה שהמיוחד בו מכל אותם הדורות – מלבד העובדה שהיה "נביא גדול" כלשון חז"ל – הוא בהיותו מייצג את הדור האחרון שלפני הפלגה, לפני מגדל בבל והתפלגות האומות. שהרי עבר הוליד את פלג ש"בימיו נפלגה הארץ", ואם כן עבר הוא הדור האחרון לעולם המאוחד, כאשר "כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים", כולם דברו בלשון הקודש, הנקראת עברית.
השם עברים מציין שאנו ממשיכי המסורת הקדומה של העולם העתיק מדורו של עֵבֶר, וכמו שרמוז בקשר הלשוני למלה עָבָר. גם לאחר שהעולם התחלק לשבעים אומות, העברים אינם "משתתפים במשחק", אינם מוכנים להיכנס להגדרות הרגילות של האומות, ומדברים בעברית העתיקה ולא בלשונות החדשות שיצאו ממגדל בבל. העברי הראשי והראשון בתורה הוא כמובן אברהם אבינו (ויש גם קרבה לשונית בין אברהם לעבר), ואכן לפי חז"ל האבות למדו אצל שם ועבר (לפי סדר-השנים עבר היה עדיין חי בזמן אברהם, ולמעשה מת אחריו), ואברהם התחיל את צעדיו בפרישה מאנשי דור הפלגה, כאופוזיציה לבניית מגדל בבל, וממילא לא השתתף בהתפלגות האומות אחר-כך.
ואין זה רק עניין של אורח-חיים שמרני יותר, ואף עדין יותר, אלא עניין של אמונה, כי המסורת העתיקה זוכרת את בריאת העולם ואת המבול. זוהי המסורת שלא מרדה ובקשה תרבות חליפית כלל-עולמית (בנוסח מגדל-בבל), ולא ראתה את חזות הכל בפיתוח כח לאומי פרטי (כמו שאירע מיד לאחר בלבול הלשונות). זוהי המסורת שאינה סוגדת לאלהים פרטי לכל אומה – "אלהים אחרים" – אלא מכירה באלקים אחד שברא את העולם כולו, ולכן כאשר משה רבינו נשלח לפרעה, הוא מציג את ה' כ"אלקי העברים".
בסיכום, נראה שהשם עברים מציין זיקה מסוימת בינינו ובין כל בני האדם, שאנו מייצגים את העבר הקדום שלהם. אך כמובן, עיקר עניינו של אברהם העברי הוא שמזרעו יקום העם המיוחד, "ואעשך לגוי גדול". העָבָר העברי שלנו מוטמע כעת בתוך הזהות החדשה של בני אברהם יצחק ויעקב. המגמה של אברהם לתיקון כל העולם מתמקדת בהתרכזות דווקאית בהקמת העם הנבחר, וכשהעם הזה יקבל את צורתו המיוחדת הוא יוכל להיות גם "לאור עמים", כולל האופציה של הגיור המלא.
גם לאחר שקבלנו את השם המכובד ישראל, וכולנו בני-ישראל – אנו ממשיכים להיות עברים. אנו יהודים מיוחדים, "עם לבדד ישכון", אבל אנו גם עברים, בזיקה לכל האנושות שממנה יצאנו, ואת כולה – בסופו של דבר – גם נתקן. "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (ופירשו בספה"ק שכולם יחזרו לדבר בלשון הקדש, העברית).
ונקודה למחשבה: נראה שעידן "הכפר הגלובלי" של היום צריך לקרב אותנו לקיום החזון האברהמי להיות "אב המון גוים". ומכאן החשיבות לעסוק בפן האוניברסאלי שלנו, כמו המושגים שבע-מצוות בני-נח וגר-תושב. ואי"ה עוד נעסוק בכך בהמשך.
