אצל הרבה אנשים, וגם אצלי, יום העצמאות הופך ליום מלא מתחים. החגיגות או אי החגיגות מעלות הרבה סוגיות טעונות: היחס למדינה, גאולה ע"י חילוניים וכו'. כבר יש חשק שהיום הזה כבר יעבור ויפסיק לעשות לנו כאב ראש.
אך השנה החלטתי שזהו! נמאס לי! אני לא מתכונן לתת ליום הזה להפריע לי בחיים. להיפך, אני מתכוון להפוך אותו למנוף למחשבה ועשייה חיוביים ושמחים.
אז עצרתי וחשבתי לעצמי: מה מלחיץ אותי ביום הזה? העובדה שהתרכזו סביבו כל כך הרבה סוגיות משמעותיות שקשורות ל: מה כדאי וצריך לעשות
כיום. אבל אם חושבים דקה, בעצם, יום העצמאות הוא יום שמתייחס לאירועים שקרו
בעבר. אירועים שאין לי שום השפעה עליהם והם כבר קרו איך שקרו.
כשהבנתי את זה , הרגשתי קצת טיפשי להילחץ מפרשנות לאירועים שקרו לפני כ 60 שנה שלא הייתי נוכח בהם ובוודאי שאין לי מה לעשות לגביהם. החלטתי. השנה אני מתייחס לשאלת יום העצמאות, כמו לכל שאלה הלכתית אחרת: אני אשתדל ללמוד את הסוגיה, להתייעץ עם רבותיי, ולנהוג כפי שיוצא למסקנה מבירור הנושא. אך כמו שפסק הלכה בנושא ברכות הנהנין למשל, לא מלחיץ או מקומם אותי, כך גם פסק בהלכות יום העצמאות. גם כשאנשים אחרים נוהגים לפי פסק אחר.
עכשיו כשנרגעתי, עלתה לי עוד מחשבה : את האירועים שקדמו להקמת המדינה, חוללו והניעו רק יהודים מעטים יחסית. בעליה לארץ, בציונות ובמחתרות. בעוד שבמקרה הטוב, רוב העם עמד ודן באירועים שקורים האם הם טובים או לא, ובמקרה הרע – התאנו והציקו לאלו שפעלו.
אלו שעשו - הצליחו ובגדול! דרכם התממשה בין אם צדקו ופעלו טוב, ובין אם לא!
גם אני כיום מעוניין להיות חלק מאלו שעסוקים ב
עשייה כדי לשנות את המציאות לטובה, ופחות להיות מאלו
שמדברים על מה שאחרים עשו והאם זה טוב או לא. אמנם, ניתוח כזה או אחר של מאורעות בעבר ובהווה עשוי לעזור לי לתכנן את מעשיי, אך בשום פנים ואופן לא אניח לו לשתק אותי או להפריע לי מעשייה בשמחה!
