את סעודת ליל שבת אכלנו יחדיו, כרגיל. אווירת שבת משפחתית נעימה וחמימה שררה בבית. ילדינו הקטנים התכוננו לישון ובתנו בינה, שלא מזמן חגגה את בת-המצוה שלה, ביקשה לצאת לבית חברתה ל"עונג שבת."
"כן חמודה, את יכולה ללכת," אמרתי לה, "רק תשתדלי לחזור עד עשר ורבע."
שלא כרגיל, הייתי עייפה מדי לחכות עד שבינה תחזור הביתה וגם לא לאחיה הגדול שסעד אצל חברים. סידרתי את השולחן והמטבח ופרשתי לחדרי, שוקעת בתרדמה עמוקה.
בשתיים בלילה בעלי קפץ מהמיטה. בתי הגדולה קראה לו, חיילים נוקשים בדלת.

הישוב איתמר

בעלי בדק שכל הילדים בבית ושכולם בריאים ושלמים. שני הילדים שהיו בחוץ שבו לשלום. הוא מעדכן את החיילים וחוזר לחדר.
"מה קורה?" אני שואלת,
"אירוע בטחוני," הוא משיב, "החיילים עוברים מדלת לדלת כדי לוודא שהכל תקין. אני מציע שנקום ונגיד תהלים."
אני קמה ומצטרפת לבעלי בתפילתו, מתמקדת בפסוקים המביעים דברים חיוביים וחוסמת את המחשבות השליליות. 'חשוב טוב יהיה טוב' אני אומרת לעצמי.
מדי פעם אני מביטה מהחלון החוצה. אני רואה רכבים צבאיים נוסעים לכיוון השכונה החדשה שנבנתה מתחת לבית של משפחת שבו כתגובה לרצח המשפחה לפני כעשר שנים. בדרך כלל בשבת באיתמר הכבישים שקטים, כנראה שזהו מקרה של פיקוח נפש המחייב את חילול השבת.
פצצות תאורה מתפוצצות בשמי הלילה מעלינו, מאירות את ההרים שמסביב. הצבא מחפש מישהו או משהו שמאיים עלינו אי-שם. אני ממשיכה בקריאת התהלים, מנסה לדלות מהמילים המוכרות, המרגיעות, הלנו הנצחון או, חלילה, לאויבינו, אך אינני יודעת, אינני נביאה.
"חסד ומשפט, אשירה, לך ה' אזמרה," אני ממשיכה בתפילה.
קבוצת חיילים חמושים עוברת בחצר בית הכנסת שמתחת לחלוני, קסדות על ראשם ושכפ"צים הדוקים לגופם.
הרכבים ממשיכים לזרום. ג'יפים צבאיים ואמבולנסים נוסעים לעבר היציאה. אני מזהה שני אזרחים ממהרים לכיוון מזכירות היישוב, גם אותה אני רואה מעמדתי ליד החלון. בעתות סכנה משרדי המזכירות משרתים כמטה הפיקוד של צוות החירום היישובי, שם הם אוספים מידע ומשדרים אותו לנו, התושבים.
האזרחים מסתובבים ברחוב, מה שאומר שהאירוע הסתיים. אולי עכשיו נלמד מה קרה. אני עדיין אופטימית.
בעלי מזהה חבר שעולה מכיוון המזכירות ויוצא לקראתו. דרך החלון אני צופה בהם מתחבקים בחיבוק דוב אדיר. אני מנסה לקלוט מתנועות ידיהם אם הכל טוב או לא. שעה עברה מאז שהתעוררנו.
אני זוחלת חזרה למיטה, תשושה, מחכה בדריכות לשובו של בעלי.
סוף סוף הוא חוזר.
הוא עומד שם ושותק. ברור שלא הכל כשורה.
"יש נפגעים?" אני שואלת,
"כן," הוא משיב בשקט מבלי להוסיף דבר. אני יודעת שאילו היה יכול הוא היה מרגיע אותי שאין הרוגים. הלומת אימה אני משתתקת.
"מחבלים חדרו לאחד מהבתים ביישוב," הוא מודיע לי באיטיות ושוב שותק.
"יש ניצולים?" אני שואלת אותו עצורת נשימה, מלומדת היטב בהשלכות של אירוע כזה. לצערי, בשתים-עשרה השנה בהן אנחנו גרים באיתמר, ידענו די והותר מקרים כאלה. אך כשם שבעלי אינו רוצה לבשר רעות, כך גם אני רוצה לשמוע רק טוב. ריבונו של עולם! רק שהתשובה לא תהיה "אין"!
"שלושה מתוך ששת הילדים ניצולו," ואני מיד קולטת שגם ההורים לא נותרו בחיים. אלוקים אדירים!
מתוך רצון לסיים עבורי את חיטוטיי אחר תשובות, הוא מוסיף, "בסך הכל היו חמישה הרוגים. משפחת פוגל..."
קרה אוחזת בלבי.
שבת היום, אני אומרת לעצמי, השתדלי לא לבכות בשבת.
אני מווסתת את נשימותיי לקצב מדיטציה חסידית שלמדתי, מנסה להתמודד עם הדמעות המאיימות להציף אותי. מתהפכת על יצועי, השינה נודדת ממני למשך שעות. זמן קצר לפני שהשחר מאיר אני נרדמת לזמן-מה וחולמת חלומות מוזרים ללא פשר.

שכניי, משפחת פוגל

בשבע בבוקר אני מתעוררת לקולות ילדיי ומקווה לרגע קט שההתרחשות של אתמול בלילה היתה לא יותר מחלום בלהות.
בעלי כבר ירד לבית הכנסת להתפלל במנין הראשון, כהרגלו. אני מוכרחת לקום ולספר מה שקרה לילדים לפני שגם הם ירדו לבית הכנסת, שם הם עלולים לשמוע את בשורת האימה ממקורות אחרים. עדיף שהם ישמעו את זה מפי אמם.
"המפגש של הבנות הייתה אצל משפחת פוגל אתמול בלילה!" בינה מספרת לי בדמעות, "כולנו יצאנו מהבית ביחד ותמר [פוגל] הייתה איתנו!"
ישבתי לידה על המיטה וליטפתי אותה בעדינות,
"בזכות זה היא ניצלה," אני משיבה.
במשך השבת הכל מתרכז סביב הפיגוע שהתירה את תמר ושניים מאחיה הקטנים מיותמים ושכולים באכזריות בגיל כל כך צעיר.
"רות פוגל עזרה לארגן את החגיגות ליום הולדת העשרים של התלמוד תורה," בני בן הארבע-עשרה מספר לנו, בוכה אף הוא. השנה, עד שהדס התינוקת נולדה, רות עבדה כמחליפה למזכירת בית הספר שיצאה לחופשת לידה.
"בשנה שעברה היא היתה המחנכת של הכיתה המקבילה," מוסיפה בתי הגדולה שהשנה לומדת בכיתה י', "היא גם לימדה אותי..." ועכשיו אני נזכרת שרות היתה מסיעה את בתי לאולפנה מדי פעם.
בעוד שאר המשפחה נמצא בבית הכנסת, אני מביטה שוב מחלוני בחצר בית הכנסת שעכשיו טבולה באור שמש נעים. אני רואה את הילדים עומדים בקבוצות וחלק מהיותר קטנים מקפצים בעליזות כרגיל, צעירים מדי מלתפוס את חומרת האמת של מה שהתרחש כל כך קרוב לבתיהם. עיני נתקלות בדמותה של אשה מוכרת העומדת במרכז החצר עם בנה, ומיד אני מזהה את הגר זר-ג'קסון, אלמנתו של גלעד זר, הי"ד, שנפגע פעמיים בפיגועי מחבלים. בפעם השנייה, הם לא סמכו על הנס ובעוד הוא היה רכון פצוע על הגה רכבו, הם ביצעו בו וידוא הריגה. בנם, שהגר החזיקה קרוב אליה עכשיו, היה אז רק פעוט כבן שנתיים.
שני בחורים חסונים מצטרפים להגר ומחליפים איתה כמה מילים. אליהו הוא בעלה של אחת מבנותיה של הגר והבחור השני, אחיו יוחנן. שניהם התייתמו מאביהם, שלמה מילר, הי"ד, כתוצאה של עוד פיגוע קטלני באיתמר...
אחרי תפילת שחרית, הילדים מתפצלים לקבוצות מאורגנות לפי גיל, עם מוריהם המוכרים מהיישוב ואנשי מקצוע המתמחים בטיפול במצבי טראומה בילדים. במפגשים האלה הם שומעים את פרטי האירוע באופן המתאים לגיליהם (ריבונו של עולם! האם יש דרך מתאימה לספר לילדים שחבריהם לכיתה והוריהם נרצחו באכזריות בדם קר?!)
העובדה שלא היה לי קשר אישי עם המשפחה אינה עוזרת לבלום את ההלם, הזעזוע והכאב שאני מחלקת עם ילדיי, עם קהילתי, עם עמי, ואני מזכירה לעצמי שגם בורא העולם איתנו בצרתנו, "בכל צרתם, לו צר."
שמות הנרצחים עדיין לא הותרו לפרסום בתקשורת. אחרי צאת השבת, אני מתקשרת לבני בן השבע-עשרה בישיבה בירושלים – הישיבה התיכונית ליד ישיבת מרכז הרב (ישיבה לצעירים). הלא זה היה אך לפני שלוש שנים שכמעט יצאנו מדעתנו מרוב דאגה על מה שהתרחש שם. הוא היה אז בכיתה ט' ובהשגחה פרטית החליט לנסוע לכותל לסיבוב השערים לכבוד ראש חודש אדר וכך ניצול מהתופת. מחבל חמוש פתח באש על התלמידים שלמדו שם בספריה ופצע קשה אחד מחברי החדר של בני והרג אחד הנערים מכיתתו ועוד שבעה קדושים נוספים...
איני מצליחה להתקשר מהנייד. הרשת תפוסה. עמוסה ככל הנראה באנשים ששמעו זה עתה את בשורת האיוב לאחר צאת השבת. אני מתקשרת שוב מהטלפון הביתי ובני עונה מיד.
"שמעת את החדשות?" אני שואלת אותו בעדינות.
"בטח. חברים אמרו לי שמשהו התרחש באיתמר ובאתי עכשיו לבדוק באינטרנט. דאגתי לכם." לא שאלתי אותו למה הוא לא התקשר אלינו כדי לברר.
לבי נקרע לגזרים. מדוע ילדיי צריכים להכיר דאגות כאלה בגיל רך כל כך?
שלא כמו לבי, אמונתי שלמה, כאמונתה של כל הקהילה כאן ושל כל אלה שבונים את בתיהם בכל חלקי הארץ, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ". אנחנו מודעים לכך שעל ידי התיישבותנו במקומות שבהם אנחנו גרים אנחנו מגנים על ירושלים מעוד פיגועים רצחניים כאלה; וגם על תל-אביב, חיפה, נתניה ואשדוד... שלא נדע מצרות נוספות.

מסע הלויה (צילום: מאיר אלפסי)

אנחנו מנתבים את כאבנו למפרצים חיובים, ועומדים בתוקף על דעתנו שלא להיכנע לשימוש באלימות נגד האכזריות שהולמת בנו ללא הפוגה. על כל פיגוע, ניטע עוד מטעים, נזרע עוד שדות ונקים עוד חממות. נבנה עוד בית, נייסד עוד שכונה, נקים עוד יישוב. הכל מתוקף תורת החסד שאנו לומדים ושנמשיך ללמד לטפינו וילדינו.
מורשתנו היא אותה מורשת שמשפחת פוגל, אהוד ורות, בקשו להנחיל לילדיהם. הם הקימו את ביתם יחד בנצרים, בגוש קטיף, עד שסולקו משם וראו את חורבות ביתם נרמסות תחת רגלי אויבינו תמורת תעתוע שלום שלעולם לא התגשם. בלי לומר נואש, הם העתיקו את ביתם לעיר אריאל ומשם לאיתמר לפני שנים קצרות בלבד. הרב אהוד מצא את מקומו כר"מ בישיבה הגבוהה באיתמר, ורות המשיכה לבנות את משפחתם היקרה בביתם החדש. יחד הם לימדו את ילדיהם לאהוב את עם ישראל, את תורת ישראל ואת ארץ ישראל. יחד, הם נטעו מטע זיתים אך לא זכו לראות אותו מניב פירות. יחד הם נחטפו מאיתנו בידיהם האכזריות של פראי אדם צמאי דם.
תהי נפשם צרורה בצרור החיים.
כבר יצאה השבת, חבריי, מותר לבכות.
פורסם www.chabad.org