סוכות – תמונת החתונה

עיקר החיבור בין החתן והכלה נעשה על ידי השטות דקדושה – סוד הערבות בארבעת המינים – הפועלת חיבור וערבות למעלה מטעם ודעת בין החתן (הלולב) לכלה (האתרוג), והרמז: ערבות עולה בגימטריא לולב אתרוג.

בדברי הנביא ישעיה מוזכר הקשר בין הסוכה לבין חופה: "… כי על כל כבוד חֻפה. וסֻכה תהיה לצל יומם…". ננסה להקביל גם את ארבעת המינים (אותם נוהגים ליטול בתוך הסוכה-החופה) לתמונת החתונה:
האריז"ל מבאר כי ארבעת המינים מכוונים כנגד אותיות שם הוי' ב"ה: י – הדס; ה – ערבה; ו – לולב; ה – אתרוג. מכיון שארבע אותיות שם הוי' ב"ה מכוונות גם כנגד ה'משפחה' – אבא, אמא, זכר (בן/חתן), נקבה (בת/כלה) – הרי שהלולב והאתרוג, שכנגד האותיות ו- ה, רומזים לחתן ולכלה. לפי רמז זה, ההדס והערבה, שכנגד האותיות י-ה, רומזים לאב ולאם של בני הזוג.
אמנם, ההדס והערבה מסמלים גם ענין מרכזי בשמחת החתן והכלה: ההדס רומז לחכמים הרוקדים לפני הכלה, כמסופר בגמרא כי חכמים נהגו לרקוד לפני הכלה כשבדי הדס בידיהם (וגם החכם עצמו מכוון כנגד האות י שבשם, ספירת החכמה). הערבה, שאין לה טעם וריח, היא בסוד השטות דקדושה – שלמעלה מטעם ודעת – שיש לעשות לפני הכלה. ההדס והערבה, שכנגד אותיות י-ה שבשם, הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – ההדס-החכם רוקד לפני הכלה באופן של ערבה, בדרך של שטות דקדושה. אכן, החכמים שרקדו לפני החתן והכלה בזמן הגמרא, והצדיקים הרוקדים לפני החתן והכלה בדורות האחרונים, משמשים כאב ואם רוחניים לבני הזוג (כמובן, הטוב ביותר הוא שהוריהם הגשמיים של החתן והכלה הם גם חכמים וצדיקים).
בציור זה מתברר כי האבא והאמא, סוד אותיות י- ה שבשם הוי' ב"ה – שבפשטות אותם עוזבים החתן והכלה כדי להתחתן (כמו שנאמר "על כן יעזֹב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו") – נעשים בעצמם השושבינים המחברים בין החתן לכלה. ההדס והערבה הם הנכנסים בין הלולב והאתרוג כדי לחבר ביניהם. סדר הופעת המינים בתורה הוא אתרוג- לולב- הדס- ערבה ("ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר [אתרוג- כלה] כפֹת תמרים [לולב- חתן] וענף עץ עבֹת [הדס- חכמים] וערבי נחל [ערבה- שטות דקדושה] ושמחתם [בשמחת חתן וכלה] לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים [שכנגד שבעת ימי המשתה של הנישואין]"). מכאן אנו למדים כי ראשית נדרשים לחתונה בני זוג, בהם הכלה היא הראשונה והעיקרית, ועיקר מצות השמחה היא לגביה, ואז באים החכמים ועליהם לשמח את בני הזוג באופן של שטות דקדושה.
עיקר הידור המצוה בארבעת המינים הוא הדרו של האתרוג ("פרי עץ הדר") – העיקר הוא הידורה ושבחה של הכלה – אך הלולב הוא הגבוה ביותר, ועליו מברכים, ללמד כי המשכת הברכה והשפע מוטלת על החתן. על כן נאגדים ההדס והערבה עם הלולב, משום שעיקר עבודת החכמים המשמחים היא להדריך ולהכשיר את החתן לקראת תפקידו ומצוותו – "ושִמח את אשתו אשר לקח" – ולהעניק לחתן את שפע הברכה הדרוש לו כדי להשפיע לאשתו החדשה.
עיקר החיבור בין החתן והכלה נעשה על ידי השטות דקדושה – סוד הערבות בארבעת המינים – הפועלת חיבור וערבות למעלה מטעם ודעת בין החתן (הלולב) לכלה (האתרוג), והרמז: ערבות עולה בגימטריא לולב אתרוג. ובהרחבה יותר על חשיבות הערבות: היחס בין החכמה והבינה הוא כבין חומר לצורה – ההדסים הם חומר הגלם בו משמחים את החתן והכלה, אך צורת הריקוד עם ההדסים וזריקתם האמנותית באויר היא עיקר השמחה. צורת הריקוד ה'שטותית' משרה את השראתה על צורתם וסגנונם של כל חיי הנישואין. בהקבלת ההדס והערבה לאב ואם – האב הוא הרוקד בפועל (שהרי כך נדרש על פי הצניעות), אך את סגנון וצורת ריקודו הוא שואב מהאם. וכך ביחס לחיי הנישואין, עיקר ההשראה על צורת חיי הנישואין באה לכל אחד מבני הזוג דווקא מאמו.
"ערבות" הוא גם שמו של הרקיע השביעי – העליון בין שבעת הרקיעים שמנו חז"ל. רקיע זה מכוון כנגד ספירת הבינה, ובו סוד "היכל קדש הקדשים", הכולל את הספירות כתר ("קדש") חכמה ובינה ("קדשים"), ללמד כי כל מה שלמעלה מן הבינה- הערבה בא ומתגלה בה. כך, הכתר העליון מתגלה דווקא בבינה, בסוד "גילוי עתיקא באמא" – התענוג של הכתר מתגלה בסגנון הריקוד ובאמנות זריקת ההדסים (שהרי ללא תענוג רב לא ניתן לבצע 'להטוט' זה). וכן, ערבי נחל (כלשון הפסוק) עולה בגימטריא שע, בסוד שע נהורין המאירים מן הפנים העליונים. המשכת השעשועים ואור הפנים לבני הזוג מתחוללת דווקא בסוד הערבות – ה"שטות דקדושה" מעלה את החתן והכלה לחיות כל ימי חייהם 'ברקיע השביעי' (רקיע ערבות), ומטביעה סגנון של שעשועים והארת פנים על כל חיי הנישואין שלהם. חותם ימי נטילת ארבעת המינים הוא "יום ערבה" (הושענא רבה) – 'שטות הערבה' היא המשאירה את טעמה להמשך חיי הנישואין, כשהמבט ה'שטותניקי' מגלה בכל תהפוכות ושלבי החיים שהכל בא מאהבה, והרמז: שטות עולה הכל (אותיות כלה) פעמים אהבה.

[ע"פ הספר יין משמח ח"ב עה-עח]