בעזרת השם יתברך שמו
פעמים רומז בעל הרמזים לאדם על ענייניו ועל הנצרך לו. אשרי מי שמוח לו בקדקדו להבין את הרמזים ששלחו לו מן השמים, ומיטיב את מעשיו.
אביב היה, וחמים. בתחילת השיעור נכנס המנהל אל כיתה בי"ת, בה עוסק אני בצאן קודשים ללמדם תורה. משפתח את הדלת, נשמע קול רעש גרירת כסאות, ועמדו הילדים לפניו כדי לכַבְּדו. סקר אותם המנהל במבט חודר, והניף ידו להושיבם, וכאשר שכך קול הכיסאות הנגררים שוב למקומם, הסתודד עימי המנהל בפינת החדר בכמה משפטים קצרים. שקט שרר בכתה, ומתח.
חס המנהל על הילדים, לבל יתהו הרבה. פנה אליהם ואמר:
"שימו-לב, כולם! ביום חמישי הבא, י"ד באייר הוא יום "פסח שני", נצא בעזרת השם לטִיוּ…"
לא סיימה המלה "טיול" לצאת מבין שפתיו, וכבר נשמעו צעקות מכל עבר:
"יש! יש!"
"ניסע באוטובוס"?
"תודה, הרב, תודה!"
"איזה כיף!"
"אני מביא במבה!"
"הרב, מתי חוזרים"?
ועוד ועוד קריאות ושאלות הרבה כיוצא באלו, שילדים מורגלים בהן.
הפניתי פנים זעומות אל הכתה, שהרי אין תולין סורחנן של תלמידים אלא ברבם. אבל המנהל דווקא הראה להם פנים שוחקות, והיסה אותם בנחת:
"אתם לא רוצים לשמוע לאן נוסעים"?
עוד כמה ציחקוקים והתלחשויות ורמיזות רבות משמעות, והנה שקטה הכתה.
"ובכן, ניסע בעזרת השם ביחד עם הרב אַבְרוּם וכתה גימ"ל, לגליל. ראשית נבקר בטבריה, נפקוד את צִיוּן קברו של רבי מאיר המכונה "בעל הנס" משום מעשה שנספר לכם אם-ירצה-השם בדרך, נטבול בכנרת ונבקר בהר הארבל, ולקינוח ניסע לרבי שמעון. מסכימים"?
"מסכימים"! ענו כולם כאיש אחד בלב אחד.
לאו מלתא זוטרתא היא. לגליל!
אך בקושי הצלחתי שלא להוציא לבטלה את מה שנשאר מאותו היום, ואף מזה שלאחריו. ההתרגשות הייתה בשיאה, והילדים שלבם עמוס היה בחלומות ודמיונות – לא נתנו לב על תלמודם.
כיצד עברו עלינו אותם הימים כבר אינני זוכר, אך בהגיע י"ד באייר המיוחל הופיעו כל הילדים השכם בבוקר, בתיקים תְפוחים ובכובעים צבעוניים. איכשהו הושבתי אותם לתפילת שחרית ולאחריה יצאנו לדרכנו. הרב אַבְרוּם וכיתתו ישבו באחורי האוטובוס הישן והמקרטע, ואנו ישבנו בַּקִידְמה. ביקשתי לנצל את זמן הנסיעה לְשֵם סיפור, נטלתי את המיקרופון הישן הקלוף מציפוי מחמת פגעי הזמן, ופתחתי:
"היודעים אתם מהו פסח שני"?
בליל של קולות נשמע, תערובת קריאות מקריאות שונות:
"תביא לי ביסלי"!
"הנהג, אפשר מזגן"?
"זוז מהחלון, אני תפסתי"!
ורק ילד אחד במבט רציני צעק: "אוכלים מצות"!
תיכף הבנתי שבדיוק על מצב כזה אמרו חז"ל כי "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע", והנחתי את המיקרופון מידי.
שארית הנסיעה הגלילה עברה עלינו בנעימים. טיילנו היכן שטיילנו, ראינו ושמחנו, ולפני החזרה מנחלת בני אשר אל נחלת שבט יהודה – טיפס האוטובוס במעלה ההר בחריקות והתנשפויות של זיקנה, ועצרנו אצל קברו של אותו צדיק. רבי שמעון בר יוחאי. מירון.
ירדו הילדים מהאוטובוס ברעש גדול, ונכנסנו בשמחה אל החצר הפנימית. כדי שלא להטריח על צעירי הצאן התפללתי איתם תפילה קצרה בחדרים הקטנים הסמוכים לאולם הגדול, ותיכף יצאנו אל החצר האחורית, שם הוציא איש-איש מהם את פתו וישבו לסעוד. ואני עובר ביניהם ומשגיח לבל יחסר דבר בסעודתם ולבל ישתובבו יתר על המידה כדרך הילדים, במקום שאינו ראוי לכך. גופי משוטט לו בחצר וליבי יוצא אל הקודש פנימה…
נמלכתי בדעתי, נטלתי רשות מאת אַבְרוּם חברי שיואיל בטובו וייתן דעתו אף על שלי כפי שנותן דעתו על שלו, הנחתי הילדים בידיו ונכנסתי אל האולם הגדול. עומד אני וסביבי רוחשים רבים. אחינו בני ישראל. והנה החל הציבור להתפלל תפילת מנחה. שמחתי הרבה שאזכה להתפלל עמהם, אך ביקשתי לי סידור שיהא כרצוני ולא מצאתי. אמרתי: כנראה מן השמים מונעים אותי. כי כאשר מגיעים להתפלל מנחה אצל ציונו של הצדיק, מן הראוי להיטהר תחילה. חזרתי ויצאתי לי אל החצר, ונכנסתי אל החדרון שמִן הצד. עוד מימי ילדותי הכרתי היטב את החדרון הזה ואת המקווה הישנה שהייתה בו. שכמה פעמים נטלנו אבא בקיץ אל חדרי הנופש במושב מירון, והיינו אחי ואני יוצאים אל הצִיוּן הקדוש כדי להתפלל תפילת שחרית, ומשוטטים זמנים הרבה בחצרות ובחדרים שסביב לצִיוּן. עד שהיה אבא בא לבקשנו, היו יוצאות רוב שעות היום.
נענעתי ראשי לזכרונות-ילדות, פשטתי בגדי וירדתי לטבול. קרירים מדי היו המים, ומעופשים מעט. ליבי רחב בקרבי: הנה זוכה אני לטבול לכבוד הצדיק ולכבוד תפילת המנחה, ומי עוד זוכה לכך בסתם יום של חול?
עליתי ונסתפגתי ויצאתי אל החצר כשפאותי רטובות, ודעתי זחוחה עלי. הפעם תהיה זו תפילת מנחה לכתחילה שבלכתחילה. נטלתי ידי בדקדוק שש פעמים לסירוגין בכיור הארוך שבצד החצר, ניערתי אותן מן הטיפות ובאתי אל קיטון של "הכנסת אורחים" כדי לשתות כוס תה, למען יהיה ליבי פנוי לתפילה. מגש עוגות היה מונח שם בצד התה, ולפי הסימן "מג"ע – א"ש" שנתנו חכמים בסדר הברכות, יש לברך "מזונות" קודם שיברך "שהכל". בירכתי ואכלתי עוגה כדי ליישב דעתי לתפילה, וכדי שלא אקלע לספק ברכות אכלתי עוד אחת. שתיתי את התה ובירכתי ברכות "מעין שלש" ו"בורא נפשות" בכוונה, וחזרתי ונכנסתי אל חדרי התפילה והלימוד.
טרחתי הרבה עד שמצאתי סידור שהיה כפי רצוני: לא גדול מדי, כדי שאוכל להחזיקו בידי אחת בעת התפילה, ולא חדש מדי, שחביב עלי הישן. לא ישן מדי שמא דפיו קרועים מרוב שימוש ולא תימצא לי מילה בשעה שאצטרך לה, ועיקר – שדפוסו נאה ואותיותיו מאירות עיניים, ושכריכתו שלימה לבל ייתלש לי דף בעת שאהיה שקוע בתפילתי, ואהיה חלילה מחסר את ההֶקְדֵש. ועל הכל שיהא בנוסח שנתרגלתי בו מבית אבא. נוסחאות הרבה של תפילה יש להם לישראל, עוד מיום שנקרע להם הים לשנים-עשר קרעים, ועברו בהם שבט-שבט בשביל המיוחד לו.
לבסוף נזדמן לי סידור כזה בדיוק, וששתי עליו כמוצא שלל רב.
כשחזרתי ונכנסתי אל האולם הגדול, בוודאי כבר יצאה לה רביעית השעה מאז הלכתי לטבול. עמדתי בפתח, ואמרתי בנחת את הפסוק "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך". השתחוויתי כנגד ההיכל ונשקתי למזוזה. אחר נכנסתי בצעד מתון, ואמרתי בעת הליכתי ג' פסוקים שראיתי נהגו לאמרם בעת שנכנסים לבית הכנסת: "ה' צבאות עמנו משגב לנו אלקי יעקב סלה. ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך. ה' הושיעה, המלך יעננו ביום קראנו".
תפילת מנחה נסתיימה זה מכבר, והנה תיכף מתחיל לו מניין נוסף. ביקשתי לי מקום נוח לתפילתי: שיהא אל-מול הקיר, כמו שנאמר בחזקיה "וייסב פניו אל הקיר", ושיהא סמוך לצִיוּן הקדוש, כדי שאם תיסח עלי דעתי ואבקש להרהר בתפילתי בדברים של מה-בכך, אביט בצִיוּן ותיכנס יראת שמים בליבי. שיהא לי מקום לשבת לשם אמירת נפילת אפיים שלאחר החזרה, ושיהיה השולחן נקי ופנוי לפני, כדי שאוכל להניח תפילין דרבינו-תם בנחת. ועל הכל שלא יהא צפוף, ושלא יהא סמוך למעבר כדי שלא ידחקו בי העוברים והשבים ונמצאתי מבטל כוונת התפילה.
חגרתי מתני ב"גַרטעל", הוא אותו אבנט שחור ארוג, כמנהג החסידים, ואמרתי פתיחת אליהו הנביא זכור לטוב, לפי שמועילה לפתיחת הלב. אחר פתחתי את התיק הרקום והוצאתי ממנו אותן תפילין דרבינו תם שנתתי בשעתו לאבי המרוחם. הנחתי את התפילין על זרוע שמאלי ועל קדקדי ללא ברכה, לפי שאינן אלא מנהג, ואין מברכין על המנהג .
כרכתי שלש כריכות על האצבע האמצעית, ואמרתי פסוקי האהבה שבין קודשא-בריך-הוא לכנסת ישראל: "וארשתיך לי לעולם. וארשתיך לי בצדק ובמשפט, ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'".
בין כך ובין כך כבר עמדו הציבור לומר "קדושה", ושמחתי מאד, מפני שאם-כן, יש לי כעת פנאי לומר את פרשת הקרבנות והקטרת הקטורת בנחת, עד שיתחיל המניין הבא.
רק בירכתי מוחי נצנץ לו ההרהור: ומה בדבר כל הילדים שהותרתי באפס מעשה בחוץ, שעה כה ארוכה? ומה בדבר אברום שאנוס להשגיח עליהם לבדו עד שאחזור? אלא שהייתי עסוק בהכנות לתפילה, שהפעם תהא בוודאי תפילה מיוחדת במינה. אין לי פנאי כעת לזוטות מעין אלו…
"לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. הנה אנחנו באים להתפלל תפילת מנחה שתיקן יצחק אבינו עליו השלום, לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו… והריני מקשר עצמי בתפילתי לכל הצדיקים האמיתיים שבדורנו ולכל הצדיקים האמיתיים שוכני עפר, קדושים אשר בארץ המה"…
יישבתי דעתי לתפילה, ואז באה לי מחשבה אודות אבי עליו השלום. הכרזתי ביני לבין עצמי, שכל מה שוודאי אתפלל בשמחה ובהתלהבות גדולה כעת, יהיה לעילוי נשמתו. ולוואי ויהא הוא מסייעני בתפילתו מן-השמים בסיוע שיש בו ממש. מיד נשתלשלו להן מחשבותי מעניין לעניין, ולא נתקררה דעתי עד שהקדשתי את התפילה המיוחדת הזו שאתפלל היום כבן המתחטא לפני קונו, גם לזכות אשתי שתחיה וילדי, ולרפואת כל חולי עמו ישראל.
נזכרתי ניגון חגיגי שמנגנים בו "אשרי יושבי ביתך" שלפני תפילת מוסף בימים הנוראים, וביקשתי לפתוח בו את תפילתי. אלא שתוך-כדי-דיבור כבר החל החזן בקדיש שלפני שמונה עשרה. התרעמתי עליו בליבי עד-מאד על מהירותו, שהרי אין לו לאדם לעבור לפני התיבה, אלא למי שהוא מרוצה לציבור, ושלא יקצר מדי בתפילתו במקום שראוי להאריך. אך כאשר ראיתי כי כבר עמד הציבור לתפילת שמונה עשרה של לחש, סיימתי "אשרי" בחטיפה ועמדתי אף אני עמהם. כיוונתי רגלי, הנחתי ידי על לוח ליבי כמנהג של ענווה שנהג אבי עליו השלום בעת שהתפלל, עצמתי עיני ופתחתי: "ה', שפתי תפתח, ופי יגיד תהילתך". יהי רצון שאזכה סוף-סוף עכשיו, אחרי כל ההכנות, להשתפכות הנפש כפי שכתוב בספרים הקדושים.
"ברוך אתה השם". שמו של מי שאמר והיה העולם הוא קדש קודשים, נורא ונשגב מאד. אני מבקש לכוון באמירתי את השם הקדוש בכל הכוונות שנזדמנו לי מעודי ועד היום הזה, והנה אינן. מנסה ומנסה בכל כוחי להיזכר – ומעלה חרס בפי. מחפש תחבולות כנגד היצר הרע – והנה הוא מרקד לעומתי. השתוממתי מאד: מדוע אינני זוכר כיצד לכוון באמירת שם השם?
נתחכמתי לחשוב על מורי ורבי, רבי יצחק הזקן, שלמדתי תורה מפיו. שמא יִמַשכו להם דברים אחר המראה. חשבתי וחשבתי עד שחשתי בראשי, ולא עלתה אפילו דמות דיוקנו אל-מול פני.
ביקשתי להעלות בזכרוני את ספסלי בית המדרש שלמדתי בו תורה, אולי מתוך כך אהה נזכר בדבר מן הדברים המרובים ששניתי ושלמדתי שם. לא הצלחתי לראות בעיני רוחי אפילו את צורת הבית, שעשיתי בו שנים הרבה.
מה-זה אירע לי? היכן התורה שלמדתי מרבותי, וכל מה שזכיתי לחדש בעצמי? היכן הן אותן שעות של התבודדות, שיחות חברים אל-תוך הלילה בעניינים של עבודת ה'? היכן דברי אגדה ומדרש? היכן מאמרי חסידות ששגורים על לשוני? איפה כל אותם "שמועס" של מוסר ששמעתי בשיחות-חברים אל תוך הלילה? הערות מהחברותא שלי בכולל? דברי חכמה ששמעתי מאשתי?
תמיד נחשב אני אצל חברי לבעל "כח הדיבור". איפה "כח הדיבור" שלי? לאן פרח לו?
והריני עומד כאיש נדהם, והדיבר נעתק מפי.
לסוף, נכנעתי. אכוון רק את פירוש המילות. ואף שאין זו תפילה מן-המובחר, עם-זאת שמה תפילה. התבוננתי במילים שבסידור, והנה האותיות מקפצות למולי. רק פירוש פשוט של הדברים ביקשתי, והנה אינני יודע מה פי סח.
עצבות גדולה נפלה עלי.
"גומל חסדים טובים" – נא עשה עמדי חסד. הן ראית כמה נתאמצתי להתפלל לפניך תפילה אחת כהלכתה!
"וזוכר חסדי אבות" – ריבונו של עולם, עשה נא למען אבות-אבותי שקידשו שם שמים בארץ ובגולה. עשה למען הצדיק הטמון כאן. עשה למענך אם לא למעני"!
וההד חוזר אלי מקירות ליבי: "ני, ני"…
נתערבבה לי תפילתי. וכל-כמה שנתאמצתי לבקש על צרכי, ועל צרכי עמו ישראל שמרובים הם, ולא עלתה בידי.
מלמלתי המילים ללא כל חיוּת, והרגשתי מרוּמֶה. איך זה שאחרי כל ההקדמות וההכנות – נטל ה' ממני את הדעת?
אולי הייתי צריך לעלות קודם לתפילה, ולהדליק נר במתקן הנרות שעל הגג? ועוד, כנראה שאין אכילה ותפילה יכולות לדור בכפיפה אחת. טעות הייתה בידי לאכול עוגה לפני התפילה. אולי היה עלי לשבת בתענית היום, כשידעתי כי אגיע אחרי הצהרים אל מקום קדוש זה?
בכל חללו הגדול של האולם לא היה די להחזיק את צערי.
מאחורי המחיצה עומדות להן הנשים. על-פי-רוב, מתפללות הן את תפילתן בשקט. לפי ש"כל כבודה בת מלך פנימה", וגנאי הוא לאשה שתרים קולה בפני הגברים.
אלא שבאותה שעה עמדה שם אשה אחת, מן-הסתם מאותן הנשים הפשוטות, העטופות בשמלה חסרת צורה ומטפחת צבעונית, אשר באות לתנות צערן לפני הבורא יתברך ולפני הצדיק. שקט היה האולם. איש-איש שקוע בתפילתו, והנה החזן כבר פוסע אחורנית ותיכף יתחיל את החזרה ויתעורר המקום לחיים. עוד אני עומד בתוך סחרחורת מבוכותי, ולפתע החלה היא לצעוק.
"ריבונו סל עולם" זעקה מאחורי המחיצה בקול צרוד, במבטא כבד של יוצאי צפון-אפריקה, שמתיזים את החי"ת והעי"ן, ומדגישים הרפוי, ומוציאים את כל האותיות השיניות בקול שריקה קלה:
"תרחם על בניימין בן מז'ל, סיהיה בריא"!
רק זה עוד היה חסר לי. אם עוד היה איזשהו סיכוי שאזכה להתפלל היום, כבר נגוז הוא ונעלם בתוך צעקותיה של האשה ההמונית הזו. הבטתי נזעם כולי על המחיצה מאחוריה בקע הקול וגערתי:
"נוּ, נוּ, שַא! שְשְשְ!"
והיא – כאילו כלום אינו נוגע לה. הן עכשיו צועקת היא להשם, ומה לה "שְשְשְ" ומי לה "שַא"? והנה היא כבר ממשיכה בדבריה, כאילו אין איש סביבה. כאילו לא עומדת היא בתוך קהל ועדה:
"ריבונו סל עולם, בּבּקסה, תסלח ז'יווג הגון לבת סלי ז'קלין. תראה אותה, כבּר עוד מעט בת סלוסים. והעיקר, ריבונו סל עולם. תחז'יר בתסובה סלמה את דוד בן מרים. רחמנות עליו כמה הוא מסכן. לא תורה, לא תפילה, כל היום חוסבּ רק על עצ'מו, ובכלל סכח סיס עוד אנסים בעולם. אז' מה הפלא סהוא בעצ'בּות כז'ותי? ריבונו סל עולם. אני מבּקסת ממך. תחז'יר בתסובה סלמה את דוד בן מרים"!
קפאתי על עמדי כאותה אבן שיש של המצבה הגדולה, המכוסה פרוכת. אמת, הרבה "דוד" בעולם, והרבה בני מרים. אך מיד כששמעתי שמי ושם אימי מפורש יוצא מפיה של אותה אשה, מיד נסתלקו להם כל אותם בלבולים ומבוכות, ונמצאתי מפקיר עצמי שלא מרצוני אצל שר של דמעות. פרצתי בבכיה רבה.
"ריבונו של עולם, החזירני בתשובה שלמה, אני דוד בן מרים"!
מיד ראיתי בבהירות של כאב את מילות התפילה, אלא שלא נזקקתי להן עוד. התייפחתי כילד אשר נשמטה ידו מתחת יד אמו בשוק ההומה, והרי הוא הולך ומבקשה ופניו דאוגות ועיניו בוערות – עד שמוצאה. ומשמצא את אמו הוא גועה בבכי, שהרי רק כשמצאה יש לו על מי לבכות ולמי יוליך דמעותיו…
מעתה לא שמעתי עוד דבר. לא את אותה אשה טובה שהמשיכה לבקש על קרוביה וידידיה וכל המצטרך להם, לא את שליח הציבור שפתח בחזרת הש"ץ ואמרה עד תומה, ומיד דילג על נפילת אפיים והמשיך ואמר קדיש שלם על קיבול תפילות – שהרי אין נופלין אפיים היום, לפי שיום של שמחה הוא. רק כאשר החלו המתפללים להתפזר איש לדרכו – התעוררתי. זה שנים לא התפללתי כך, מעומק-עומקים של הלב.
לא היו דקות מועטות עד שיצאתי החוצה. וכשיצאתי החוצה מפוייס יצאתי, ושמח. רק נוחם היה בליבי על הילדים, ועל חברי…
מצמצתי בעיני מחמת שמש של אחר הצהרים שזרחה בחוץ. חיפשתי את הילדים, ומצאתים משחקים להם בשמחה במגרש החניה האחורי שהיה ריק באותה שעה, ואַבְרוּם יושב לידם ומעיין בספר. כשהגעתי אליהם, חיבקתי ונישקתי אותם באהבה רבה, כאילו זה יובלות שלא נתראינו.
אם נצטער חברי אַבְרוּם מאריכות הזמן שעשיתי בפנים, אם ביקש להתנצח עימי או לעקוץ אותי בדברים – הנה משראה את פני הנפוחות ועיני האדומות נתחרט ולא אמר מאום.
"מצטער", פלטתי בלחש.
"אין דבר. ווַיְטֶער"! אמר, ומיד אספנו את הילדים ועלינו לאוטובוס.
