איריס חיים, אמו של יותם חיים הי"ד שנחטף ונהרג ברצועת עזה
הרבה פעמים כשאני מדברת, אנשים מנסים להבין ממני – אז איפה אלוהים נכנס פה לתמונה? הם רוצים בעצם להבין מאיפה אני לוקחת את הכוח הזה שאני מאמינה כל כך.
אז יש לי באמת אמונה גדולה אבל היא לא דתית במובן הרגיל. באמונה שלי יש מקום מאוד משמעותי לאדם ולבחירות שלו. אני לא מאמינה שיש איזה אלוהים אחד שעושה הכל, שהוא שמחולל את הדברים. אני מאמינה באחריות אישית. יש בוודאי בריאה גדולה בעולם אבל לכל נשמה בעולם יש חלק מהבריאה הזאת. והיא מגיעה לעולם כחלקיק נשמתי שנכנס לגוף, ועושה פה עבודה כדי לתקן ולשפר את האנושות בכללה.
העניין הוא שבתהליך הזה הרבה פעמים ככל שנשמה מפותחת יותר, כך התהליך הזה עלול להיות קשה יותר. יש כאן משהו לא פשוט – כי הנשמה המפותחת למעשה מסוגלת לשאת בסבל שאמור להביא אותה לכך שהיא תפתח את האנושות למקום טוב יותר, אבל מתברר שהסבל והתפקיד הזה שמוביל לתיקון לא נפל עליה משום מקום. באופן תת הכרתי הנשמה הזאת בחרה במסלול הזה.
אף אחד לא רוצה שהילד שלו ילך לשבי וגם ימות שם, ואף אחד לא רוצה להיחטף, אבל ברמה הרוחנית הגבוהה יותר זאת לא בחירה של האדם אלא בחירה ברמה הפנימית נשמתית. הוא בחר לעבור פה איזשהו שיעור לתיקון האנושות.
באנושות כידוע יש הרבה רוע. והתיקון הזה הוא לדעתי מה שאצל הדתיים מכנים הגאולה וביאת המשיח. אני לא משתמשת במונחים האלה אבל זה בעצם הבסיס של האמונה. ההתפתחות מתוך מה שקורה לנו, ולא חלילה הפוך – נפילה מתוך מה שקורה לנו. זה אדם מאמין. שהוא בוחר להתפתח מהמקום הקשה. יש לנו את האפשרות הזאת, לקחת את המקרה הקשה הפרטי, כמו המוות של יותם למקום של צמיחה והתפתחות מתוך המשבר.
אגב, גם המוות הוא משהו שהוא תודעתי – מבחינתי יותם לא מת, הוא רק שינה את התדר שלו. השינוי בתדר הזה מקשה עליי לראות אותו אבל אני יודעת שהוא פה. אני מרגישה את יותם פיזית. בעלי ממש מקבל מסרים ממנו. אנשים שאנחנו לא מכירים מקבלים מיותם מסרים. אני יודעת שזה קורה לנו ולא לאחרים בגלל שאני מאוד מאמינה בהישארות הנשמה ואני פתוחה לזה וגם חשוב לא פחות – אני לא מפחדת מזה.
הוא מגיע להרגיע כשאני פתאום חווה חוסר איזון, שואלת שוב שאלות קשות כמו למה, שאלה שגורמת הרבה סבל.
יותם במובן הזה לא סיים את החיים. והדבר הזה קיים גם ברמה הלאומית. כשאני חושבת על עם ישראל ועל מה שהוא עובר, גם הוא מורכב מהרבה מאוד נשמות, לא כאינדיבידואל, אלא כחברה גדולה, עם שלם, וגם אנחנו לומדים מתוך הסבל ומתפתחים דרך מקומות מאוד קשים ומפתחים את העולם.
בשביעי לאוקטובר הבנתי שזה קרה לנו בגלל שאנחנו יהודים
עד השביעי לאוקטובר לא הייתי מודעת ליהודיה שבי. לא הכרתי מנהגים וטקסים יהודיים, בטח שלא תפילות. מעולם לא החזקתי בידי סידור או ספר תהילים. הגדרתי את עצמי כישראלית ושזה מספיק לי.
בשביעי לאוקטובר הבנתי שמה שקרה לנו הוא בגלל העובדה שאנחנו יהודים. המשך המלחמה. הבנתי שזה קרה לנו בעבר בארועים שונים ושאנחנו הפעם עוד חלק מההיסטוריה של העם היהודי. לא הישראלי. כי אנחנו נרדפים של יהדותנו ולא בשל ישראליותנו.
גם העם הזה בחר בזה באופן תת מודע – זה לא עם שיושב בבטחה במשך אלפי שנים באותו מקום והכול בסדר ומדי פעם יש איזה בצורת או צונאמי. זה עם שבכל תקופה עובר טלטלה מאוד קשה, והוא ברמה הרוחנית לקח על עצמו לצמוח ולהצמיח ככה את האנושות.
הייתי רוצה שהמקום שאליו נצמח הוא ההכרה בכך שאנחנו לא שונים אחד מהשני, זאת אומרת שמי שחי פה בישראל, יש לו מכנה משותף מאוד גדול, שהוא המכנה המשותף הכי חשוב: שכולנו יהודים.
לכולנו חשוב לחיות דווקא כאן. ולכולנו יש את אותו אויב, אנחנו לא אויבים אחד של השני, האויב שלנו הוא האנשים שרוצים להרוג אותנו, ושם אני חושבת שצריך לעשות שינוי בשיח, שינוי בתודעה, בהבנה, ללמוד איך לדבר בדרך שהיא לא מסיתה ולא מפלגת את העם, זה הדברים שאני לומדת בעצם מהשביעי באוקטובר.
שנשתפר מהבחינה הרוחנית, שנוכל להיות יותר טובים אחד על השני, שנוכל לראות אחד את השני בעיניים אוהבות, בעיניים לא שופטות, בעיניים מכילות., זה מה שאני חושבת, שעכשיו אם יש אלוהים, זה מה שהיה רוצה מאיתנו.
