מה שלומך בימים האלה דיצה? – אנחנו שואלים בזהירות.
"בתקופה של התקיעות בעזה והביזיונות בלבנון, עד לרגע לפני ההתפכחות שמורגשת עכשיו, הקושי והחושך היו בשיאם. כשפתאום התחיל מהלך חדש בלבנון – בהתחלה הביפרים, ואח"כ מכשירי הקשר, ואחריהם חיסול כל צמרת חיזבאללה ולבסוף הדובדבן – חיסול נסראללה בעצמו, שר"י, משהו השתנה. בחודשי הבזיון בלבנון, כשצה"ל הפקיר את חיילינו לאורך הגבול, ובצפון הארץ, ללא כל יוזמה או תנועה - היתה תחושה שכל העיניים עכשיו בצפון, והחטופים מאחורי הגב. תחושה מזעזעת של נטישה. אבל אחרי כמה ימים, בחסדי ה', התחושה הזאת התהפכה. הרי כל עוד הם היו בזרקורים, לא קרה שום דבר טוב, זה היה תקוע נורא, אז פתאום הלב אותת שאולי עכשיו, דוקא כשהם לא במוקד תשומת הלב הציבורית והעולמית, יזוזו דברים.
מאז ראש השנה, אני בתחושה אופטימית. מרגישה שהוכרע לטובה. אני מוצאת את עצמי ממש בציפייה דרוכה כל רגע לבשורה.
אז איפה אלוקים היה בשמחת תורה? הוא היה שם בכל צעד. מבחינתי הוא אפילו לא באמת הסתיר פנים או נעלם, ובטח זה לא שהוא לא שם לב למה שקרה לנו חלילה.
ברור לכולם שאנחנו – בצעדינו על כדור הארץ, בכל יום, וגם בדמנו - כותבים בימים האלה פרק תנ"כי מדהים בתולדות עם ישראל. היות וכל העולם הוא שיקוף של עם ישראל, הרי שהמאורעות הדרמטיים שאנחנו חווים, הם בעצם פרק עצום שתולדות האנושות כולה. בדרך לגאולה. כל מה שקורה הוא גדול, הוא דרמטי, הוא עמוק, הוא הכי משמעותי שיש.
זאת לא עוד מלחמה אלא מהלך של הפיכת דף בתולדות מדינת ישראל. בדף שהיינו בו עד עכשיו מדינת ישראל, הוגדרה ע"י הציונות הקלאסית כ "מקלט בטוח לעם היהודי". לעם היהודי שסבל לאורך כמעט אלפיים שנות גלות פוגרומים, פרעות, רדיפות, גירושים, ובסוף השואה, מגיע מקום של מנוחה. מגיע מקום מקלט, אליו יוכל לברוח בכל עת צרה, בלי שיסגרו בפניו את השערים ויגרשו אותו חזרה להריגה.
בהתאם לזהות המדינה כ "מקלט בטוח" לוקחים כל אישיות בכירה שמגיעה לארץ, קודם כל לביקור ב"יד ושם". שם, בצילומים של זוועות הנאצים בנו, נמצאת ההצדקה לקיום מדינת ישראל.
בשמחת תורה המקלט הפך ביום נורא אחד, להיות מאוד מאד לא בטוח. המדינה לא היתה נוכחת. למרות הצבא, למרות הטכנולוגיה והמודיעין, למרות כל העוצמה. המקלט לא שמר עלינו.
מדינת ישראל, הפכה ליממה אחת, למקום הכי מסוכן והכי מזעזע, שבו חווינו פרעות הכי נוראיות ומחרידות. המדינה לא הייתה שם כדי לעמוד לעזרתנו. פתאום לא הייתה מדינה. המדינה פשוט נשאבה אל האין, אל החושך. מי שעזר והציל את המצב היו האנשים הפרטיים שנחלצו לעזרת אחיהם. כל אחד תפס את הנשק ורץ.
בשביעי באוקטובר בשמחת תורה מימד המקלט קרס. ה' אמר "לא עוד". ארץ ישראל היא לא מקלט, ארץ ישראל היא בית. המלחמה הזאת מכריחה אותנו להפוך דף אל מדינה שהיא לא מקלט, אלא בית.
וזה עולם אחר.
עד היום מי שניסה לקבוע את התוכן של המדינה יצק לתוכה בעיקר דמוקרטיה ליברלית מערבית. מדינה ככל המדינות, לעם ככל העמים.
אבל מה לעשות, בית לא סובל זיופים. הבית הוא המקום בו האדם חי את עצמו באופן הכי אותנטי. לא צריך להרשים אף אחד, לא צריך לעטות מסכות ותדמיות כוזבות. לא להתנסח פוליטיקלי קורקט, ולא לרצות מישהו. זה הבית. המקום להיות עצמי.
ולכך, עם ישראל אמור להתקדם, פה בארץ, בפרק הזה. אנחנו נקראים להוציא לפועל את הזהות הלאומית האמיתית שלנו.
מהי?
המהות שלנו מנוסחת לפני אלפי שנים, בתורה. אנחנו לא צריכים לעבוד על זה קשה בשביל לגלות אותה. "ממלכת כהנים וגוי קדוש."
כהנים בעם הנצח, אינם מעמד פריווילגי שנהנה מרכוש ומזכויות יתר. לכהנים יש שליחות עצומה-לתווך את הנשגב אל האנושי. מדינת ישראל, כממלכת כהנים, התפקיד להביא לכל משפחת העמים את הבשורה האלוקית.
כל העולם מצפה לקבל את זה מאתנו. בתת מודע הקולקטיבי של כל העמים, נמצאת הוודאות, שלעולם יש תכלית הכי טובה, בה כולם יחיו יחד בהרמוניה, באהבה, בשלום, ובנחת. הסוד, איך להגיע ליעד הנכסף הזה, שמור אצל עם ישראל. הוא נמסר לנו ע"י בורא העולם, בתורה.
כשאנחנו, עם ישראל והמדינה, לא מספקים את הסחורה הזאת העמים מאוכזבים. האכזבה מולידה כעס, שמתורגם לאלימות. ופתאום מתרגש עלינו גל של אנטישמיות נוראית, שהכי נוגד את מה שקרה לנו בטבח שמחת תורה.
בעזרת ה', אנחנו כבר לא נחזור לשישי באוקטובר. אנחנו חייבים להפוך דף – למדינה שהיא ממלכה קדושה.
אלו ההבנות שלי ברמה הלאומית. אני מודה שברמה האישית זה הרבה יותר מורכב.
אמונה זה קשר עם ה'. זאת מערכת יחסים שעוברת דרך כל הרגשות ודרך כל מצבי הנפש. אמונה היא לא נוסחאות קפואות, שאולי מתעדכנות לפי הנסיבות המשתנות. ממש לא. אמונה זה לחיות ביחד, ממש כמו לחיות עם מישהו. עם אדם אחר.
לכן, כל מה שעובר עלי, עובר גם ביני לבין הקדוש ברוך הוא.
מסיבה זו, הרבה יותר קשה לאסוף את זה, לתוך תיאור קצר של השנה המוטרפת הזו. אבל אני יכולה להגיד שכל קשת הרגשות עברה בתוך השנה הזאת, מהקצה הכי טוב לקצה הכי קשה. לאורך חודשים קשים הרגשתי אבדן נוראי. איבדתי כל אחיזה. לא הצלחתי למצוא דופק בקשר המורגש שיש לי עם הבן שלי. הרגשתי שאני מתפללת ומתפללת, ולא מרגישה את ההיענות. חושך מוחלט. כאילו אין קבלת קהל. זה היה נורא קשה.
ויחד עם זה, היו גם הרבה רגעים של גילוי אור. מצבים של השגחה פרטית מאד מאד ממוקדת וברורה, שביססו כל פעם מחדש, את הידיעה שהכל מושגח. בדייקנות מופלאה.
מאז שהתהפך המצב בלבנון, גם מבחינה ריגשית, התחילה אצלי תנועה. איזושהי כניסה מחודשת של אוויר ותקווה.
בראש השנה הזה, ממש הרגשתי שקיבלתי מתנה מה'. הבנה פנימית, עמוקה, שהוא גם "נורא". במובן שהוא גדול יותר מכל החישובים והרצונות שלנו. הוא לא רק פרטנר בגובה העיניים. נכון שיש איתו הרבה אהבה והרבה שותפות והרבה אכפתיות והרבה ביחד, אבל יש גם צד אחר. יש צד שהוא בורא עולם, הוא מעל ומעבר למה שאנחנו. הוא נורא ויש לו תוכניות אדירות שבכלל אין לנו סיכוי לגעת בהם, לנהל אותם, בטח לא לדרוש. זה כווץ אותי בחזרה לממדים הנכונים שלי. זה נשמע מקטין אבל זאת הייתה הבנה מאוד מדויקת ומרגיעה בשבילי. כמו ילד שמשתולל ומתפרע, עד שאבא מעמיד אותו על מקומו בתקיפות. לרגע זה מבהיל, אבל מיד רואים כמה זה טובה לילד. איך הגבולות הברורים מסביבו מרגיעים איתו, והוא שב לחייך .מתוך היראה הזו, התבהר שיש כאן תוכנית מאוד גדולה ובנויה של ה'. ניהול הרבה יותר רחב ועמוק.
בתוך הסיפור הענק הזה, תפקידי הוא להבין את המציאות היטב, ובהתאם לכך, לפעול באופן הכי חכם ואפקטיבי שאני מצליחה. בו זמנית, לשחרר ולסמוך על ה'. זריזות במתינות.
וכמובן, מתפללים ומבקשים ומתחננים, בכל הכח ויותר מזה,
אבל ממקום הרבה הרבה יותר צנוע.
ובטוחים בישועתו.
