צפו: הניסים והמלחמות בכיבוש שכם

"במקרה הייתי המ"פ של הפלוגה הראשונה, של הגדוד הראשון, של החטיבה הראשונה, וכך נפלה בידי הזכות להיות הראשון שנכנס לעיר שכם" אומר הרב יצחק שפץ בחיוך.

את הרב שפץ פגשנו ב"מצפה יוסף", נקודת תצפית הסמוכה לישוב הר ברכה, וחולשת על העיר שכם. ממנה ניתן לראות בברור גם את קבר יוסף ותל שכם העתיקה. אנחנו מגיעים למקום וחייל מהעמדה הסמוכה ניגש לברר מה קורה. מסתבר שסיפור כיבוש שכם מעניין יותר ממה שמחכה לו בעמדה. הוא נשאר איתנו. הרב שפץ הוא תושב שילה, אבא וסבא לתושבים בשומרון ומורה בישיבה באיתמר.

"יצאנו שתי חטיבות מצפת דרומה מבלי שנאמר לנו כלל לאן נוסעים" הרב פותח בסיפור "חצינו את הקו הירוק והתפצלנו. חטיבה אחת נסעה לכיוון ג'נין ואנחנו, חטיבה 37 של חיל השריון המשכנו דרומה. לקראת הלילה כבשנו את העיירה "טובאס" הלא היא "תבץ" המקראית. זכרונות ילדות מקיבוץ טירת צבי שבעמק בית שאן מכים בי. השם טובאס הוזכר אינספור פעמים בגלל ההתקפות הרבות לעבר הקיבוץ, בהם נטלו תושבי טובאס חלק פעיל".

"כוחות שנשלחו לרחרח באזור, ספרו על חטיבה ירדנית שלמה שחוסמת את המעבר לשכם. המח"ט אורי רום מחליט לתקוף בלילה, וכך יוצאת החטיבה מפוצלת לשלושה ראשים ומצוידת בעיקר בפגזי תאורה לעבר החטיבה הירדנית. כשניתן האות, נורים פגזי התאורה, ומסתבר שכל הצוותים הירדנים ישנים בסמוך לטנקים. אף לא ירדני אחד ער לשמירה. טנקי החטיבה טורחים להעיר את החיילים הירדנים באמצעות מטווח על הטנקים הריקים, ובתוך דקות מושמדים עשרות טנקים כשהירדנים חלקם בפיג'מות נסים על נפשם ונורים ממקלעים. בשלב מסוים הורה המח"ט להפסיק את המטווח ולהשאיר את הטנקים כשלל. וכך בתוך זמן קצר הושמדה החטיבה הירדנית כולה ללא נפגעים לכוחותינו".

"בשעות הבוקר המוקדמות" ממשיך הרב שפץ בסיפורו המרתק, "המשיכה החטיבה לכיוון דרום מערב כשאני למעשה מוביל את השיירה. אין לי מושג לאן נוסעים. אין לי מפה. ובכלל מדובר במלחמה שמשנה יעדים במהירות. בכל צומת אני עולה בקשר עם המפקד שלי שמורה לאן לפנות וכך אני מוצא את עצמי בכניסה למחנה הפליטים אסכר בפאתי שכם. בשלב הזה אין לי מושג שמדובר בשכם, אבל הפקודה היא להמשיך בנסיעה.

| קבלת פנים חגיגית לאורח הלא נכון...

"אנחנו מופתעים לגמרי מקבלת הפנים במקום. הכביש מלא בערבים שזורקים לכיווננו אורז וסוכריות ומניפים ידיים בשמחה, לא התנגדנו.

"לאחר מכן הסתבר שהירדנים היו בטוחים שהישראלים יתקפו מצד מערב מהמקום הקרוב ביותר לקו הירוק ושם ריכזו את מירב הכוחות. מספר חטיבות ירדניות שעברו בלילה וחצו את שכם לעזרה בצד המערבי, (מסלול כתום) סיפרו שבבוקר יגיעו כוחות עיראקיים לעזרה, תושבי שכם שמעולם לא ראו טנקים עיראקיים היו בטוחים שאלו הטנקים.

"בצומת מסוימת אני מקבל פקודה לפנות ימינה ופתאום אני מבין שמול עיני נמצאים הרי גריזים ועיבל. אנחנו בשכם. ובבת אחת צפות בי כל הפרשות בתורה ובתנ"ך שמדברות על שכם ותוך כדי ההתמצאות בשטח והזהירות, שהרי אני מוביל את השיירה, הרגשות מציפים אותי בשמחה שלא תתואר.

"בעיר אין שום כוחות שריון או כוחות סדירים שמתנגדים. רק צליפות פה ושם. אנחנו מגיעים לבניין הממשל הירדני בו מתבצרים מאות חיילי לגיון. אנחנו מקיפים אותו והמח"ט מחליט לא לנסות לכבוש בכוח את המקום. נשלח ג'יפ סיור עם מתורגמן להביא את ראש העיר, חמדי כנען, למקום. המח"ט אומר לראש העיר ההמום כי בידי צה"ל להחריב את כל העיר. הברירה: להיכנע מיד. הבחור קורא ברמקול לירדנים שיכניסו אותו. הוא נכנס וכעבור המתנה לא ארוכה הדגל הירדני הגדול יורד מגג הבניין ובמקומו עולה דגל לבן". להערתי 'לא חבל שנכנעו כשהאופציה הייתה החרבת העיר?', הרב שפץ מגיב בחיוך רחב.

"הכוחות מבטיחים לשמור על הירדנים שיעמדו בכללים", הסיפור עוד לא נגמר, "וכך יוצאים חיילי הלגיון ללא נשק ובמסדר צבאי החוצה. החזה לא מתוח. העיניים למטה. שבויים.

"המשימה הבאה היא איסוף הנשק בעיר. רמקול מסתובב ופליירים מחולקים לתושבים. 'עליכם להביא בתוך כמה שעות את כלי הנשק שברשותכם. מי שימצא אצלו נשק אחר השעה היעודה יסבול קשות'. זה עובד. הנשק מגיע, ובשעה היעודה יוצאים כוחות לטיהור הבתים. אני השתתפתי בטיהור השכונה שעל ההר הזה: הר גריזים.

"בינתיים שלח המח"ט צוות טנקים לחסום את הכניסה המערבית לשכם. כח בפיקודו של יהודה גלר נשלח לכיוון ונתקל בכוח ירדני. הבחור בטנק הראשון, ג'ורג'י וייס, עולה מצרפת, מוריד את הטנק הראשון ואת הטנק שאחריו. מדובר בעצם בכביש צר מאוד בין 2 הרים והכוח של יהודה מצליח לחסום חטיבה ירדנית שלמה. למרבה הצער מטוסים שלנו טעו בזיהוי והפציצו את הכח של יהודה. התוצאה: 6 הרוגים.

"בשכם העיר, כמעט ואין קרב. בתוך כמה שעות אפשר היה לומר שהיא כבושה לגמרי. קשה לתאר את תחושת השמחה וההתרגשות אצל החיילים. מצאתי את עצמי מסביר לחיילים הלא דתיים את הקשר ההיסטורי שלנו לשכם. למחרת התחילו להגיע שמועות שירושלים נכבשה, והכותל המערבי, ההתרגשות רבה והתחושה, 'הנה, חזרנו הביתה, הבטחות הנביאים מתקיימות' גם בעיתוני מה שמכונה "השמאל" מצוטטים פסוקים רבים ומאמרים על בית המקדש, הגיע אלינו סה"כ עיתון אחד, וכל אחד קיבל רק דף אחד אותו אני שומר למזכרת עד היום.

כשהרב שפץ מרחיב בתיאור ההתרגשות בעם אני לא מתאפק מלשאול איך פתאום השתנו הדברים, וכיום שכם היא בירת טרור ומהמקומות הבודדים בעולם בהם אסור ליהודים לדרוך, ובכלל יותר ויותר דיבורים על "בעיית" יהודה ושומרון. אני מנסה להבין איך מהתרגשות של חזרה לארצנו הפך השיח למשהו שצריך לפתור.

הרב שפץ מסכים שהמצב השתנה, "בצורה הדרגתית" הוא אומר. הוא מדבר על תפיסה אירופאית שחדרה לשמאל הישראלי לפיה ההומניזם והדמוקרטיה מעל הכל. והשייכות לתורה ולמצוות וממילא לארץ ישראל נדחקו הצידה.

כשרואים חטיבה שלמה שמושמדת בלי נפגעים לכוחותינו ועיר מרכזית שנכבשת בלא כל התנגדות רצינית קשה להאשים רק את המקרה. אנחנו נפרדים ואני מהרהר ביהודי הצנוע שירד מהרכב ואוצר בקרבו היסטוריה כזו. הוא, בניו ונכדיו מתגוררים בשטח שאותו הוא בעצמו, בעזרת ה', שחרר.