אתמול, ו' תמוז, לפני 13 שנה, נסגרו שערי גוש קטיף לקראת ביצוע תוכנית ההתנתקות וגירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון. הסגר על הגוש נמשך כחודש, ובסופו החלו כוחות הצבא בפינוי התושבים.
תושבי היישוב נצרים, התמודדו במשך שנים עם טרור כמעט יומיומי. משפחת וזאנה שכיום מתגוררת בעיר אריאל, הותקפה ע"י מכונית תופת, ואיציק, אב המשפחה, נפצע קשה, איבד את עינו ונותר עם נכות קשה ביד שמאל. לאחר הסגר, נאלצו התושבים להתמודד עם מצב חדש שטרם הכירו, כשהצבא שעמו שיתפו פעולה והיו בקשר הדוק במשך חייהם ביישוב – הופך להיות הגוף שאחראי על הסגר והגירוש.
"הכניסות כולן היו חסומות, והוצבו בהן חיילים. כל מי שניסה להיכנס היה מחוייב להציג ת.ז. להוכיח שהוא תושב הגוש, או בכפוף לאישור מיוחד שנעשה בתיאום מראש", נזכר איציק וזאנה על התחושות הקשות ביחסים שברגע אחד הפכו למורכבים.
"המשמעות היא הרגשה של מחנק. לא קל לתאר את זה. בהתחלה היה עוד 'בלאגן' ופרצות בסגר ונושא התיאומים לא היה מסודר, אבל בהמשך זה התבצע והייתה הרגשה מאוד קשה, כמו 'חבל מתהדק' סביב צווארנו".
| ברית תחת מצור
באותם הימים נולד בן חדש לאיציק ואשתו, ולברית היו אמורים להגיע אורחים רבים מחוץ לגוש, פרוצדורה שהייתה מסובכת לאור הסגר הצבאי.
"בזמן אירועי כפר מימון כבר חסמו את כל אזור נתיבות. רצינו להזמין אנשים לברית, דיברנו עם הצבא אבל הם לא ידעו איך לנהל את זה. הסברנו להם שזה ברית, צריך לעשות את זה בזמן ואי אפשר לדחות לפי יכולת ההתארגנות שלהם. יש אורחים, יש חברים. ההרגשה הייתה מאוד לא נעימה, וסיטואציה לא נעימה גם לחיילים שהיו אמורים לאכוף את זה", נזכר איציק.
בברית קיבל בנם של איציק ואתי את השם "צור עמי": "הרגשנו שהעם צריך להיות חזק ברוחו כמו צור, כדי להתגבר על השבר הרעיוני והחברתי הקשה ועל האתגרים שאחריו, בלי להתבלבל".
"הסגר סימן בשבילנו את התחלת העקירה", מספר איציק. "במשך החודשים האחרונים שלפניו הייתה זרימה של אנשים ומשפחות שבאו לגור במקום מתוך הזדהות, ובני נוער שבאו לתמוך. אנשים הגיעו חודשים מראש והתגוררו בכל מיני יחידות דיור ביישוב, במדרשה ובישיבה. צעירים התגוררו באכסניה וקבוצות הגיעו לעבודה בחממות".
| "צבא שלם מול כמה אלפי אזרחים שלווים וטובים"
"נצרים הייתה נתונה במאבקים במשך תקופה ארוכה", ממשיך איציק. "התרעות ביטחוניות, התקפות מחבלים, פעולות טרור ומטענים. התחושה הייתה שפתאום הצבא מתייחס אליך כאל האויב. אתה עומד נדהם מגודל האבסורד של כל המצב הזה. עוצמה אדירה של צבא שלם מול כמה אלפי אזרחים שלווים וטובים. הסגירה של הדרכים המחישה את האבסורד בצורה מאוד חזקה".
איציק מספר כי תושבי נצרים החליטו שהמאבק שלהם בהתנתקות הוא להמשיך את שגרת חייהם ממש עד לרגע הפינוי.
"היינו עסוקים מאוד כל הזמן. רצינו להמשיך את חיינו שם עד הדקה האחרונה. יחד עם זאת, היה צוות שהתכונן למצב של פינוי והכין ניירות עבודה. החלטנו שהחיים ממשיכים וכל עוד זה מתאפשר – עושים את זה הכי טוב שאפשר. ברמה ציבורית הייתה החלטה שאם זה קורה – אנחנו רוצים להמשיך ביחד. הייתה ודאות ברורה שזה לא סוף הדרך".
לאחר העקירה הגיעו תושבי נצרים לעיר אריאל. שם התפצל היישוב לשתי קבוצות: האחת פנתה להקמת יישוב חדש בדרום והקבוצה השנייה, ובתוכה משפחת וזאנה, החליטה להישאר ולהתיישב בעיר אריאל.
במשך יישובם בעיר עד כה, הקימה קהילת נצרים באריאל גרעין שמפעיל פרוייקטים רבים בעיר ובאוניברסיטה, ביניהם בתי מדרש לסטודנטים המוכרים לצבירת נקודות זכות בתואר, מועדון גמלאים יומי, מרכז משפחה, גמ"ח מזון, מרכז התנדבותי שמפעיל מתנדבים לצרכי רווחה וחינוך שונים, תוכנית סיוע לנוער בסיכון ופרוייקטים נוספים רבים.
בימים אלו פונה הגרעין לציבור הרחב ומבקש את תמיכתו בפרוייקט מימון ההמונים שהקים לטובת המשך כלל פעילויות הגרעין וחיזוק העיר אריאל.
