בשבוע שעבר התכנסו פעילי תנועת 'דרך חיים', הפועלת למימוש החיים הציבוריים של עם ישראל על פי התורה, לכנס שנערך בכפר חב"ד, ובמרכזו סוגיית סיפוח רצועת עזה והחלת ריבונות יהודית עליה.
אחד החלקים בכנס עסק בבחינת האפשרות להחיל ריבונות על עזה על פי המשפט הבין לאומי. עו"ד יצחק קובי, חבר התא המשפטי של התנועה, הציג מסקנות מפתיעות בסוגיא.
כמבוא לנושא הציג קובי את האפשרות בהן מכיר המשפט הבין לאומי לסיפוח שטח. "אפשרות אחת זה אי בודד שמגלים בים ללא תושבים וללא ריבונות", פתח עו"ד קובי. "אפשרות שניה היא קניית קרקעות בין מדינה למדינה. אפשרות שלישית היא סיפוח בהסכמה, לדוגמא בהסכמי הפסקות אש, ואפשרות נוספת היא היווצרות מדינות חדשות לאחר התפרקות מדינה כפי שאירע בברית המועצות".
"העניין הנוסף הוא של כיבוש, שמוגדר באמנת ז'נבה הרביעית", המשיך קובי בסקירה הכללית בטרם התמקד במתרחש ברצועת עזה. "כאשר שתי מדינות נלחמות ואחת כבשה שטח של המדינה השנייה, האמנה באה לדאוג למצב. אסור למדינה השנייה לספח את השטח, אלא רק לתחזק אותו, והרציונאל הוא עד שיבוא הסדר שיחזיר את השטח לריבון המקורי".
"בעצם מכל זה יוצא שלפי המשפט הבין לאומי אסור לעשות סיפוח", אמר קובי. "אבל איפה בכל זאת סופח שטח? כשמדינת ישראל כבשה את רמת הגולן וסיפחה את השטח. הדבר מותר? לא, אבל האומות לא התערבו כיון שאין שם אוכלוסייה מקומית שגועשת ורועשת".
בשלב זה הגיע קובי לנושא סיפוח עזה, אשר לדבריו נמצאת בסטטוס מיוחד ביותר המוביל למסקנות מרתקות. "בעצם כל הנחות היסוד בגללן אוסר הדין הבינ"ל סיפוח אינו מתקיימות בעזה, עובדה שמובילה אותנו לחשוב שבענין עזה צריך לחול דין אחר. נקודת מוצא ראשונה היא שיש איזשהו ריבון שדורש את השטח, כמו שסוריה דורשת את רמת הגולן.
בענין עזה המצב הפוך אין שום ריבון ששלט בעבר וכעת דורש את עזה: מצרים לדוגמא, שהיא ריבון קודם, לא רוצה את עזה בשום פנים ואופן. כולם הפקירו את עזה. מי שעולה כאפשרות לריבון זה החמאס, אבל לפי המשפט הבין לאומי החמאס אינו ריבון משני טעמים: הוא לא עונה לקריטריונים של משטר וקיום יחסים בינ"ל. העובדה שבעזה קיימים מספר ארגונים חמושים אשר לחמאס אין שליטה עליהם פוגעת בתנאי המשטר. עובדה שלעיתים קרובות ישנה פעולה נגד ישראל ואינך יודע איזה אירגון ביצע אותה ומי לוקח עליה אחריות, זה לא משטר. עובדה זו גופא מוכיחה החמאס אינו כלי לקיום מערכת יחסים בינ"ל שהרי אי אפשר לחתום על הסכם עם מי שלא יכול להבטיח שההסכם יתקיים ואירגונים חמושים אחרים בשטח יצייתו לו. מעבר לכך, החמאס עדין מוגדר ארגון טרור במדינות רבות כך שבוודאי אינו יכול להיחשב ככלי לניהול מערכת יחסים בינ"ל ובכלל כריבון".
"לכן הנחת המוצא הראשונה שאוסרת סיפוח מתוך הנחה שיש ריבון אחר, בעזה אינה קיימת", הסביר קובי, "לאור דברים אלו היית חושב שאולי אפשר לטעון שעזה מצויה במצב של הפקר. אבל אי אפשר להגיד הפקר על קרקע עם שני מליון איש. הנחת המוצא השניה של הדין הבינ"ל היא שאם אין ריבון אז הציבור עצמו יכול לשלוט על עצמו, אם נחזיק בשטח זמן מסוים תיווצר מנהיגות מתוך העם. רואים את הנחת המוצא הזו של הדין הבינ"ל בעובדה שאמנת ג'נבה מאפשרת לכובש רק לתחזק את השטח הכבוש. אסור לכובש להפריע למערכת החינוך או לתעסוקה המקומית. אבל זה כל לא קיים בעזה, כי הרי את מערכת החינוך הקיימת שמחנכת להרג יהודים אנחנו נצטרך לחסל, וגם אמנת ג'נבה לא אוסרת לחסל מערכת חינוך כזו. אמנת ג'נבה לא באה לאסור על פעילות צבאית הדרושה לשם הגנה עצמית, אלא, להגביל את הפגיעה בתשתית האזרחית ולאפשר המשך חיים תקין עד כמה שניתן באותה מסגרת של פעילות צבאית לגיטימית. אבל אם התשתית האזרחית עצמה- במקרה של מערכת החינוך- אינה אלא כלי נשק נגד הכובש אז אין ברירה אלא לחסלו, לא יכול להיות שנמשיך למערכת חינוך שעניינה לחנך לשניאה ולרצח להמשיך להתקיים.
אז בניגוד להנחת המוצא שכובש אמור רק לתחזק ולאפשר לחיים להמשיך באופן הכי תקין, בעזה אין תשתית אזרחית כזו. או שהתשתית האזרחית (כגון מקומות תעסוקה וכו') לא קיימת או שהיא משמשת ככלי נמשק נגדי וכאמור במצב כזה אינה נחשבת לתשתית אזרחית ראויה להגנה. אז יוצא שאם אני כובש את עזה ומקיים את אמנת ג'נבה אני דן את התושבים שם לחיי רעב וסבל כי האמנה מורה לי רק לתחזק ובעזה אין שום תשתית אזרחית נורמלית אז יוצא שאני מתחזק רעב וסבל- כל זה כאשר אין ריבון אחר שרוצה את עזה או שיש סיכוי שיקון מנהיג מקומי שלא רוצה רק לחסל אותי (ואז כמובן שמותר לי להילחם בו)".
"יוצא מכך בעצם, מבחינה אנושית, כדי לדאוג להם, אני אולי אפילו חייב לשלוט עליהם ולהחיל עליהם ריבונות", הפתיע קובי במסקנה, אולם הציב מיד בעיה שמתעוררת, וכן את פתרונה.
"כאשר נבצע החלת ריבונות תתעורר השאלה :איזה זכויות אתה נותן לאוכלוסייה? מהבחינה הזאת כיבוש מאוד נח, כיון שאתה צריך לתת להם זכויות מאוד מאוד מינימליות. במקרה של סיפוח אין תשובה כתובה הואיל וכפי שאמרנו סיפוח הוא בכלל אסור ורק במקרה של עזה מתעוררת מחשבה שכאן זה דוקקא מתאים, ראוי ונכון. לכאורה נקודת המוצא היא שצריך להעניק זכויות שוות לכל התושבים. אבל גם בשאלה זו עזה היא מקרה מיוחד מעין 'לאקונה' משפטית – מצב שלא מוסבר בחוק או שהחוק לא מתייחס אליו., אבל פה אתה בעצם מספח שטח שאין לו ריבון, אבל יש בו אוכלוסייה אזרחית עויינת. מעולם לא התמודדו עם סיטואציה כזאת שמצד אחד אני צריך לספח את השטח כדי לדאוג להם, ומצד שני הם רוצים לחסל אותי. הרי מבחינת המשפט הבין לאומי אני יכול להשאיר אותם במצב של כיבוש, אבל אז כמעט שאין להם זכויות ומצבם נשאר איום ונורא. אז להגיד שאסור לי לספח את השטח בכדי לשפר את מצבם ולהקים שם תשתית אזרחית של חינוך ותעסוקה ברמה נורמלית ולתת להם זכויות נוספות, אם כי לא מלאות, זה אבסורד. הרי בזה שאני מספח אותם, אני מיטיב את מצבם ודואג גם לחינוך ורווחה ונותן יותר זכויות ממה שאתה חייב ביחס למצב של כיבוש עפ"י המשפט הבינ"ל. בפועל יוצא שהמשפט הבין לאומי לא התייחס לביצה הזאת שנקראת עזה, ומה שאנחנו מציעים כאן זה הדין הרצוי".
בכנס התייחסו גם לנושא חינוך האוכלוסייה שתסופח, ובתנועת דרך חיים אומרים כי ימשיכו לעסוק בנושא ולנסות להציג הצעות מעשיות בסוגיה, אשר סביר להניח שלא תרד מסדר היום בתקופה הקרובה.
תתביישו! זה עדיין לא תורה! 1 י"ד תשרי תשע"ה 15:08 בן יפונה