"כאשר שמעתי שלקחו את הילדים שלכם לחקירה, ואין לכם שום מגע איתם ואתם בטוחים שהם חפים מפשע וכל כך דואגים להם – הכל חזר לי.
גם אצלנו זה קרה. לפתע חטפו את בננו בן ה-14 לחקירה, למעצר, ולא היה לנו מושג מה קורה איתו, על מה ולמה.
הלב מתחיל לדאוג, לדמיין, אי אפשר להתמודד. יסורים איומים. הבן שילדנו וגידלנו במאמצים רבים, עכשיו הוא בידיים של תת אדם. לילות לא ישנו. הסתגרנו. כי ברגע שנפתח – אנחנו עלולים להישבר. כמה שהיתה תמיכה, זה לא עזר. היקר לנו מכל נמצא שם, "ואנה אני אלך"...
אין לי מילים לעודד חוץ מלשתף כי בתקופה זו הרגשנו קרובים לקדוש ברוך הוא יותר מכל תקופה אחרת בחיינו. סיימנו הרבה מאוד ספרי תהילים. כשהלב נפתח מכאב – התפילה עולה מעלה מעלה. המילים אינן חוזרות, ומילות התפילה משפיעות.
החלק הכי קשה הוא שמעורבים פה אנשים שאיננו סומכים עליהם (במילים עדינות ביותר). זה לא דומה למחלה קשה, שלמרות הכאב והצער אנחנו יודעים שאנחנו בידי הקב"ה. אבל כאן, בידי מי אנחנו?!
נהיה לנו יותר קל, כאשר הבנו שגם כשהבן שלנו שם הוא בידי הקב"ה. וכמו מחלה – שאנחנו לא מבינים מדוע זה בא לנו אבל יודעים שה' הוא טוב וזה תיקונים של גלגולים קודמים או הכנה לקראת תפקיד גדול בעתיד – כך גם פה. זה כמו לפתוח ספר באמצע סיפור ולא לדעת מה סֻפַּר לפני ומה יסֻפַּר אחר כך.
כאשר הבנו את זה, הודינו לה' ששלשה שותפים לאדם – אבא, אמא והקב"ה. ואם כך, הקדוש ברוך הוא איתו כל הזמן, והוא מושגח יותר טוב מאשר בזמן שהוא צמוד אלינו...
אחרי שהכל נגמר, הבן שלנו אמר שהוא הרגיש חזק ומחוזק. הוא הרגיש כל הזמן שהיינו איתו ואני בטוחה שזה בזכות התפילה. קבלו על עצמיכם איזו הנהגה וזה לא יצא לחינם.
"מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם".
משתתפת בצער ובתפילה. 1 כ"ח טבת תשע"ט 23:41 עוד אמא