הרהורי ערב ראש השנה

ערב ראש השנה. השמש כבר מאדימה, והנרות דולקים ברגש. יום הדין!

ואני בבית, מספרת, מאכילה, מארגנת, ונחה מעמל הבישולים והארגונים לקראת שלושה ימים האסורים במלאכה. תוך כדי סידור פלחי התפוחים בקערה המיוחדת שיוצאת אחת לשנה, מהדהדת חזק-רחוק מנגינת 'ברכו את ה' המבורך' האהובה.

השאלות החכמות של הילדה שלי אינן מרפות ומחזירות את השכל שלי לעבוד כאן ועכשיו. שאלות על המאזניים ועל החטאים, ואני מהלכת בין הטיפות להסביר את היראה - באהבה.

מדי פעם מתגנבות ללבי הרגשות של זרוקה, רחוק מאור הזרקורים, ממרכז היום הגדול. סתם. אמא בבית שלה.

ותוך כדי הסיפור על הילד שאהב דבש, ובחר את התפוח בחנות, מחשבותיי משוטטת לבית המדרש, לימים של התפילות הארוכות שיכולתי להתפלל, ועכשיו אני פה. שמחה, ומבואסת. ברגע אחד פותחת את הסידור בהתרגשות ומחדירה לתוכי את עוצמת היום; מחייכת לילדים חיוך מלא אור ומסבירה להם במתק לשון על מנהגי ראש השנה, וברגע אחר נושכת שפתיים על הפעילויות הגשמיות והארציות שאני עושה בעיצומו של ראש השנה.

בבוקר החג אני עושה קידוש, חותכת פירות ומחלקים ממתקים. 'אמא, למה אבא מתפלל הרבה?' כך שואלת הגדולה שכבר הבינה שמשהו פה שונה.

קולי מתעצם כשהלב שוב נזכר במהות היום המדהים הזה. 'זה יום גדול, יום בו נכתב לנו מה יהיה בשנה הקרובה, כמה ילדים ייולדו בעולם, כמה גשם ירד' אני מוגיעה את מוחי רק בדברים הטובים שאנחנו רוצים, בלי להלחיץ או להפחיד שאולי לא יהיה מה לאכול או שמישהו יחלה חלילה. 'איך נתנהג, וכמה ממתקים נקבל' היא משלימה אותי. אני מחייכת אליה, איזו תמימות מתוקה!

'מה הם עושים כל הזמן בבית הכנסת?' מתעניין הקטן שמאוד רוצה ללכת להפריע לאבא... ואני עונה 'מתפללים, קצת בוכים, ושרים הרבה שירים!' איזה חג מיוחד, פעם בשנה, כמה אני אוהבת את החג הזה, 'ומה עוד?' הוא מעיר אותי משרעפיי. אף פעם לא דמיינתי איך זה להיות בחוץ, והנה אני שם, כבר כמה שנים אבל עדיין מתקשה לעכל את השינוי. ילדים, זו שמחה, זו ברכה, וזו גם עבודת מידות.

לבי שר 'הממליך מלכים ולו המלוכה' במנגינה של השמעיני את קולך כמו הנהוג אצלנו, כמו שהייתי שרה מכל הלב כל שנה. ועכשיו, אני סתם, אישה שזרוקה רחוק מכל העניינים החשובים. יושבת עם הילדים שלה ואוכלת. בודקת מתי להעמיד את האוכל על הפלטה. האוכל שעמדתי ובישלתי עד שהרגליים קרסו.

אבל מילות השיר ממשיכות לרגש את הלב. 'רוצים שנשיר שירים ששרים בבית הכנסת?' אני נכנסת לאווירת החג מחדש, מתעטפת בה, מתחממת מאורה. השמיעיני את קולך – כמה אהוב לפניו הקול שלי, סתם של אמא שאומרת 'וואו! מקסים', כמה נהדר לפניו המראה של סתם אישה, היושבת זרוקה בביתה ומתפללת תוך כדי הפרדת מריבות.

השיבנו ה' אליך ונשובה, שובו אלי ואשובה אליכם..... כמה אנחנו רוצים את הקשר איתך ריבונו של עולם! אבל כשמראות הטליתות הלבנות מעבר למחיצות עומדות מול עיני, והלב מתכווץ מגעגוע, קשה להרגיש קשר. התחושה היא יותר של מחוץ לקשר, שם זה העיקר..

ומולי רוקדים ילדים חמודים ב'זכרנו לחיים... למענך אלוקים חיים', אני שרה איתם, וגופי מתרומם מהרביצה בספה, הרצון לחיות 'למענך, אלוקים חיים' מעמיד אותי על הרגליים. רוצה שחיי יהיו למענך, לכבודך! אלו החיים שאתה רוצה ממני, ואני מגשימה את זה פה בבית שלי! מגדלת ילדים. לא סתם כי הם נולדו, או 'כי צריך', אפילו לא בתירוץ של 'חשוב'. אני רוצה אבא! רוצה להיות שותפה אתך בממלכה שלך! רוצה שיהיו לך עוד ילדים ברחבי העולם שמקדשים את שמך!

ואני בבית הזה, הרחוק מהעיקר. לא רחוקה בכלל. כשאני מתחברת אליו, המחיצות פתאום נופלות, הבית הפשוט הזה הופך להיות 'כי ביתי - בית תפילה', הרצון לקשר עם ה' כל כך חזק, שהדמעות מציפות אותי, והידיעה כמה אני קרובה אל ה', כמה השפעה עצומה יש בבית הדין העליון מהבית הזה שמשתדל לעשות את רצונו, ממלאת לי את האיברים והאזניים לא שומעות את קריאות הילדים.

הוא רוצה אותי, שאשוב אליו בכל עת, גם אחרי שצעקתי על הגדולה שלא תחבק את הקטנה חיבוק דוב. מחפש אותי בכל מצוא, גם בידיעה שהצעקה הבאה לא תהיה רק בגלגול הבא. וכשהקטנים מיצו את הריקודים שהתחילו כך סתם והפכו את אמא שלהם לגולם שמסתובב בעצימת עיניים בורקות, וכבר מבקשים לצאת לטיול, אני מתחזקת הכי חזק שאני יכולה. מצטעפת בשמיכה של הרצון הזה, להקדיש את חיי למענו.

גם כשאהיה שוב המטבח עם הילדים, מוסרת עצמי לא לכעוס על הקטן שמתעקש כבר שעה לאכול דבש עם הידיים, ומצליחה לבכות לו בתפילה אחרי שהילדים ישנים, שהם ואני, וכל עם ישראל רק נגדל להיות יראי ה'. והם לא סתם כי צריך, אלא אני מתחננת אליו שיהיו לי עוד המון ילדים שיבכו וילכלכו ויקומו בלילות.

ויגידו שמע ישראל – ויחיו שמע ישראל, ה' אחד!!

בברכת 'בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה וגזרות טובות – נכתב ונחתם אנו וכל בית ישראל!