"שמעו אחיי בארצות נוּדי / את קול אחד חוזינו / כי רק עם אחרון היהודי / גם אחרית תקוותנו", נאום נפתלי הרץ אימבר בשירו 'תקוותנו', שנכתב ב'בוקר לח בשנת תרל"ח'. כן, באותה שנה בה עלו חמשת הרוכבים מיפו על סוסים ורכבו לביצות אומלבס, ישב אימבר בעיר יאסי ברומניה, טבל את עטו בקסת הדיו וכתב את שירו שהפך להימנון. במילים "עוד לא אבדה תקוותנו / התקווה הנושנה / מִשוּב לארץ אבותינו / עיר בה דוד חנה", הוא ענה למאבדי התקווה מבבל, שידעו לומר בשנות הגלות עם יחזקאל הנביא (לז): "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ".
כל בית ישראל של העצמות היבשות שראה הנביא בחזונו, הפכו לקבר אחד גדול של גלות ארורה, שכילתה לא רק את הגוף כי אם גם את הנשמה והתקוה. תשובת ה' בפי הנביא הודיעה: "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל". שמא תעלו בדעתכם שאעלה את עצמותיכם אל ארץ אבותיכם. טעיתם: "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה' ".
את הנבואה הזאת השמיע הנביא לגולי בבל, שחיו בה שבעים שנה. התקוה שאבדה התגשמה לעיניהם. הם שבו לארץ ישראל ובנו את בית המקדש השני בירושלים. אך נבואתו לא נצרכה לדורם בלבד, כי אם לדורות. אותם עצמות יבשות ששבו לחיות בירושלים הם ובניהם ובני בניהם, גלו שוב, אך הפעם לא היתה זו גלות דו ספרתית כי אם ארבע ספרתי. כמאבדי התקוה בגלות בבל, איבדו גולי שעבוד מלכויות את כל התקוות. הם לא שמעו את קול הנביא על חזון העצמות, ולא יכלו לדמיין איך אפר כבשני אירופה יכול לשוב ולחיות מחדש.
כשבמלבס תקעו יתד בביצות מלאות המלריה והקדחת, התפללו הכל שהמארה הזאת תלך ותיעלם. "אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם" (ויקרא כו), הפכו את ארץ ישראל לשממה ארורה של מאות ואלפי שנים. היתד במלבס שהפכה לתקוות העם השב לארצו מעמק עכור לפתח תקוה, הפיחה כוחות נסתרים בעצמות היבשות, עד שאי שם ברומניה נמצאה התשובה למאבדי כל התקוות.
אך לא אימבר ולא חובבי ציון, לא הרצל ולא באי הקונגרס, שיערו בנפשם את הדברים האיומים של התוכחות הנוראות מהתורה, המתרגשות לבוא על ישראל: "וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ... וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה". גוועלד שהדהד מסיני עד מלחמת העולם השניה, הפך לאפר בכבשנים הארורים באירופה, שלא הותיר אפילו עצמות יבשות. מי יכול היה לחלום על תקוה לשוב לארץ אבותינו עיר בה דוד חנה?
כשבארץ ישראל קם העם היהודי והחל לייבש את הביצות ולחרוש את האדמה, הפכה תקוותו של אימבר לאמונה. לא אבדה תקוותנו היתה תשובה לגולי בבל. אך זה לא היה מספיק. בלונדון של מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ט, ישב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, טבל את עטו בקסת הדיו, וענה לאימבר במילים הבאות: "לעד חיה בלבבנו / האמונה הנאמנה / לשוב לארץ קדשנו / עיר בה דוד חנה". הוא נטל את מילותיו של המשורר מיאסי, והפך את התקוה לאמונה.
פתח תקוה של שנת תרל"ח הפכה את העמק העכור לאור גדול של עליה והתיישבות, קבוץ גלויות ובניין ירושלים. "שמה נעבוד אלוקינו / בחדוה בגילה וברננה/ שמה נעלה לרגלינו / שלוש פעמים בשנה", שר הרב קוק. אך גם הוא לא ראה את התקוה הגדולה של האמונה הנאמנה "לשוב לארץ קדשנו / עיר בה דוד חנה". גם יהודי בבל וגם יהודי אירופה, גם נפתלי הרץ אימבר וגם הרב קוק, קראו בכל שנה את חזון העצמות היבשות בפסח בעיניים כלות וכבויות. אך לנו הראה אלוקינו את נס קבוץ הגלויות, ואת נס הקמת המדינה.
כשם שהתקוה של פתח תקוה הפכה להימנון, ודגל ירושלים לשיר האמונה, כך הפך חזונו של יחזקאל לרוח אלוקית שהעלתה את אפר הכבשנים לארץ ישראל. "זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא/ ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה", כתב הירשל גליק בגטו וילנה, ו"גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל", הראה לעינינו את דבריו מתגשמים. "שאו ציונה נס ודגל", לא אבדה תקוותנו, האמונה הנאמנה, שבנו לארץ קדשנו, הבה נכין את הדרך לבניין קדשנו ותפארתנו.
