"לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך", היה רק הפתיח להליכה ונסיעה לארץ ישראל על פי ציווי אלוקי. אך "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה", היתה רצון אישי-עצמי של התנועה העברית, שהעומד בראשה הבין בדעתו הגדולה, שהליכה אל הארץ לבדה אינה השתרשות בארץ. ההליכה הראשונה הזאת בארץ ישראל עד מקום שכם עד אלון מורה דרך חווארה ודרך כפרי הכנענים, היתה לא פחות מ'הלם'. אלא שהתורה משאירה לנו את ההתרשמות מהמילים הנעלמות.
לך לך מארצך אל הארץ, נשמע כאידיליה פסטוראלית של טיול נחמד בארץ כנען שהובטחה לשֵם. אך התורה מדגישה: "והכנעני אז בארץ". מבאר רש"י: "היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחילק נח את הארץ לבניו, שנאמר: 'ומלכי צדק מלך שלם' ". הבטחת ה' – "עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם" (רש"י שם), הוסיפה לאי ההבנה. איך הבין אברם העברי את פני הדברים?
אפשר שאלו הדברים שעברו במוחו: 'הקב"ה הביא אותי לארץ הזאת. חשבתי שאוכל להתנחל בה באופן חופשי. והנה היא מלאה כנענים, חיתים, אמורים ועוד. גם הבטחתו של הקב"ה לתת לי את הארץ, אינה עניין להווה כי אם לעתיד לבוא. מדוע לא פינה הקב"ה את הכנענים האלה לפני שהגעתי? "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה", היה כבר תוצאה של אמונה גדולה, שה' יעשה הטוב בעיניו. רק אחרי העליה ממצרים, מצטוה אברם: "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה". המשך ללכת בכל הארץ כי היא שלך. אל תתרשם מהכנענים של חווארה, זה המקום שלך.
לא ידע אברם העברי מהי התוכנית האלוקית שהתגלתה לו רק בברית בין הבתרים. רק דור רביעי ישובו הנה, ורק אז הם ינחלו את הארץ. אך מה רב הדמיון. מה שהיה אצל אברם העברי בארץ כנען עם תושבי המקום, אירע בדיוק עם בניו כשבאו לארץ ממצרים. מתברר שאת המתנה הטובה הזאת יכולים לקבל רק על ידי יסורים. ארץ ישראל נקנית ביסורים (ברכות ה), ובהקזת דם. המתנה הטובה הזאת כואבת ומדממת, אך היא מתנה טובה.
ומעשה אבות סימן לבנים היום. הלוך ונסוע הנגבה היא צוואתו של אבינו העברי לדור ה- xyz . חשבנו עד היום שעל יהודה ושומרון זקוקים למסירות נפש להתיישבות ולחלוציות. והנה מתברר טעינו. גם על הנגב צריך מסירות נפש. חשבנו שהערים המעורבות לוד, רמלה, עכו ויפו, בידינו. טעינו. את הצוואה הזאת מוסר לנו אבינו, שאלוקינו הכתיב אותה בתורה. אברם נסע לנגב הוא דרומה של ארץ ישראל. משכם הוא הגיע לבית אל, לבאר שבע ולחברון. אך מתברר היום שהלוך ונסוע הנגבה הוא כפשוטו. סע להתיישב בין הבדואים.
זאת המשימה. היא מורכבת וקשה, מזקיקה מסירות נפש ועבודה קשה. התיישבות בארץ ישראל ביהודה ושומרון, כוללת את יפו ואת עכו. היא לא יכולה להיעצר ברמלה ולוד, עליה להמשיך עוד לנגב. גואלנו קדוש ישראל, משאיר לנו את המשימות, שהעם לא יודע איך להתמודד איתן. החולשות האיומות של מחלת הגלות הארורה, ממשיכות להתפשט בנו ולהצר את צעדנו. נחישות של 'קול קורא והלכתי' כפי שהבינה חנה סנש בשנת תש"ב, היא סתימת האוזניים בשלג הלבן כדי לא לשמוע את כל הקולות האחרים, וללכת על פי צווי הלב (ראה 'קול קורא והלכנו' לפרשת לך לך בספר 'שלהבתיה').
יורם טהרלב שנפטר כשהתנגן החודש ניגונו: 'פקחתי את עיני / היה אז חודש שבט', נטל את קולמוסו וכתב את השיר הנאדר על אברהם אבינו, כשהלך לאי שם אחרי הציווי לך לך: "להתחיל מארם נהרים / לעבור בכבשן האש / ולצאת למסע הנצח / עם מים ולחם יבש / לעקוד את הבן את הילד / כמו לגדוע תקוה אחרונה / ולשלוח אליו מאכלת / שנה אחרי שנה // ולשמוע מגבוה את הקול האומר / לך לך לך / לך לך לך / אתה אחר אתה יחידי / לך לך פירושו / להיות יהודי // תמיד לחכות שיגיע / הקול שיקרא גם לך / לדעת כי בית אביך / לעד לא יהיה ביתך / ולנוע מארץ לארץ / אך לשאת כחותם ושבועה / את זכר אותה הארץ / אשר עמודיה שבעה".
