ראשית כל אבקש מחילה על הכותרת הנדושה משהו אלא שהיום היא נכונה כתמיד וגם נכונה מתמיד, ביאור הדברים לקמן.
מדינת היהודים ניצבת מאז הקמתה בפני התמודדות כפולה. התמודדות אחת היא מצב המלחמה המתמשך עם מדינות ערביות בשכנותנו והשנייה מצב מלחמה (שאף פעם לא הוכרז רשמית) עם הלאומיות הערבית שבתוכנו, מי שמכונים ערביי ישראל.
ניתן להודות שבקרב ערביי ישראל יש כאלה שהשלימו עם קיומה של מדינת ישראל ואף מבקשים לנהל כאן חיים תקינים ושלווים. באותה מידה יש לקבוע ולומר שאין חולק על כך שבקרב הערבים החיים כאן בתוכנו ישנם כאלה שמעולם לא השלימו עם הקמת המדינה ורצונם הגלוי או הסמוי הוא בהיעלמותה באחד משני אופנים – או תבוסת המדינה במלחמה עם אויביה החיצוניים או הפיכת המדינה ממדינת היהודים למדינת כל אזרחיה.
השאלה היא כמה מתוך הערבים כאן נמנים עם כל אחת משתי הקבוצות. בשורות דלקמן אציג את העמדה הגורסת שבקרב הערבים החיים בתוכנו ציבור ערבי עצום ורב היה שמח מאד לו חדלה מדינת היהודים להתקיים בכלל , ולפחות שתחדל להתקיים כמדינת היהודים.
אתחיל דווקא מדוגמה בה תקלתי היום. המקום החשוב ביותר ליהודים בארצנו הוא הר הבית שם שכן בית המקדש ושם אף ייבנה בעתיד הקרוב בעזרת השם. קדושת המקום אינה מוטלת בספק ובקרב בני עמנו וגם אישים בלי כיפה לראשם מכירים בכך. היה זה אורי צבי גרינברג ז"ל שקבע שמי ששולט בהר שולט בארץ. היה זה מוטה גור שהכריז בהתרגשות "הר הבית בידינו" עם שחרור ירושלים. ועוד הדוגמאות רבות.
והנה, היום בשנת תשפ"ג בראיון אותו מקיים איש תקשורת ערבי מוחמד מג'אדלה עם איתמר בן גביר, מתעקש המראיין הערבי לכנות את הר הבית בשם "אל-אקצה". חרפה היא שאדם כזה מועסק על ידי אמצעי תקשורת ישראלי אך לא זה המקום להרחיב. ההתעקשות הזו, שכולה חוצפה והתרסה נגד ריבונותנו בהר וגם כפירה בקשר ההיסטורי עתיק היומין של עם ישראל עם מקום המקדש, מבטאת מאוויים לאומיים ודתיים של ציבור ערבי עצום ורב, לדעתי ולדעת רבים – רוב הערבים החיים כאן בתוכנו.
הערבים החיים בארץ ישראל מציינים מדי שנה את "יום האדמה" וכך הם נוהגים גם לגבי יום הנכבה". מנקודת ראותם חג העצמאות של מדינת ישראל הוא יום אבל. מוכרים המחזות והתהלוכות בהם רבבות מפגינים מסתובבים עם מפתח התלוי לצווארם (המבטא שאיפתם לחזור לבתים בהם גרו לפני מלחמת השחרור בתש"ח).
אין כל ספק שרוב הערבים המתגוררים בתוכנו אוהדים את בני עמם הערבים (אויבינו עמם אנו במצב מלחמה), רואים עצמם כבני אותו לאום כמותם, כואבים את תבוסותיהם במלחמות נגדנו, שונאים את צבא הגנה לישראל, מזדהים עם אחיהם הערבים בעתות משבר, אינם מצטערים ואף שמחים כאשר הטרור הערבי טובח ביהודים ורוצח ופוצע אותם, וככלל – רואים ביהודים עם שפשע נגדם עם הקמת המדינה "על חשבונם" ועם הכובש את אדמות אחיהם הערבים ורודה בהם (מאז מלחמת ששת הימים) . באופן גורף ניתן לומר כי רוב הערבים כאן רואים במדינת ישראל גוף זר, מנוכר ועוין.
למי שהדברים אינם ברורים לו אבקש להזכיר כמה אירועים מדורנו אנו. בפרעות אוקטובר פרץ בישראל למעשה מרד ערבי בפועל. אלימות של רבבות פורעים, שריפת והחרבת סמלי שלטון, חסימת צירי תנועה מרכזיים, איום ממשי על חיי יהודים באזורים נרחבים בארצנו, יפו בכלל זה...
במבצע "שומר חומות" היינו עדים להמשך המרד. בערים מעורבות אי אפשר היה ליהודים לחזור לבתיהם ואף להסתובב ברחובות. מעשי לינץ', הרג ופגיעה פיזית התלוו לשריפת בתי כנסת, לפגיעה בסמלי שלטון, לרמיסת שלטון החוק ולמעשה כפירה בו.
רמיסת החוק והתעלמות הימנו, בנייה בלתי חוקית בממדים מפלצתיים (יש המעריכים את מספר המבנים שנבנו ברחבי ארצנו על ידי הערבים במעל מאה וחמישים אלף), רמייה ותחבולות מול הביטוח הלאומי, סרבנות מס בהיקפים אדירים, פוליגמיה לאור יום, רציחות ועבריינות – הם מקצת הצרות להן אחראי ציבור ערבי גדול.
האלימות הגואה ברחוב הערבי, הטרור הערבי בכבישי ארצנו שם הם הורגים ונהרגים בלי כל יחס למספרם באוכלוסייה, הגניבה והביזה, הפרוטקשן שהיה למכת מדינה, הפריצה לבסיסי צה"ל והגניבה מהם, מעשי השוד לאור יום (של רכבים ולא רק), התפרעויות קשות במקומות ציבוריים – אוטובוסים, מרכזי קניות, בתי חולים ועוד...- כל אלה מלמדים גם על עוינות קשה, גם על מרד במלכות וגם על בוז לריבונות וכפירה במשילות.
הגיעו הדברים לידי כך שכבר לפני שנים הרבה ניתנה הוראה להסיע ילדי משרתים בחיל האוויר המתגוררים בבסיס נבטים והלומדים ביישוב עומר בדרכים עוקפות ולא ראשיות – זה משום הסכנה המוחשית לחייהם בדרך המלך שם ניסו "בעלי הבית" הערבים לעשות בהם שפטים.
ממי שאינו מסכים עם האמור אבקש רק להתבונן במציאות. בהפגנות בריכוזים ערביים מתהלכים המפגינים הערבים (שלובי זרועות עם נבחריהם הפוליטיים) כשבידיהם דגלי אשף, חמס, חיזבאללה ודעאש. בה בעת הקריאות שבפיהם הם "בדם ואש נפדה את פלסטין", "די לכיבוש", "מוות לישראל" וכיוצא בזה.
לפני כמה חודשים שמעתי בזעזוע עמוק את אחד מאלופי צה"ל מודיע כי במלחמה הבאה יצטרך צה"ל למצוא דרכים חלופיות לוואדי ערה שכן הערבים לא יתנו לשיירות צה"ל לעבור שם. דומה כי הנושא מקבל לאחרונה אוזן קשבת ומתחיל לחלחל לתודעה, גם בקרב הנהגת המדינה.
מה שברור כשמש הוא שהממשלה הבאה שתקום תצטרך להידרש לנושא הבעייתי הזה, לחוסר הנאמנות של רבים מהאזרחים הערבים למדינה, להעדר המשילות, לאובדן ההרתעה ולשחיקה המסוכנת במעמדה הריבוני של ישראל מדינת היהודים ככזו. אירועי השנים האחרונות, באופן מתגבר ומסוכן, מלמדים על הצורך בדחוף לטפל ביד ברזל בערבים המתנערים מאדנותנו בארצנו והכופרים בריבונותנו בה.
על הצעדים שיינקטו להיות חריפים, חד משמעיים וכוחניים בעת הצורך. השד הערבי הלאומני יצא זה מכבר מהבקבוק ובאם חלילה וחס לא נדכא אותו ולא ונחזיר אותו עמוק לתוכו (אם צריך אף בכוח) כשהוא כנוי ונטול מאוויים לאומיים – כי אז נצטרך להתמודד מול האיום הזה, מול השד הזה, בתנאים קשים מנשוא, אולי בעת מלחמה כוללת אם תפרוץ חלילה.
ראו הוזהרנו!!
