הגמרא במסכת יומא דף כג. מספר סיפור מזעזע:
תנו רבנן, מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו, נטל סכין ותקע לו בלבו.
נעמד רבי צדוק על מעלות האולם לזעזע את העם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר 'כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך'. אנו, על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות?
געו כל העם בבכיה.
אך הסיפור טרם הסתיים:
בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר הרי הוא כפרתכם. עדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין!
ומסיקה הגמרא בכאב: ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.
בהמשך הגמרא, בעמוד ב', היא מסתפקת איך הגיעו לאותה תוצאה כואבת:
'ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים'. איבעיא להו, שפיכות דמים הוא דזל, אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא, או דילמא שפיכות דמים כדקיימא קיימא, אבל טהרת כלים היא דחמירא.
כלומר, ברור לגמרא, שכאשר יהודי נדקר בסכין, אם יש המעלים לדיון את השאלה האם הסכין נטמאה או לא, משהו לא הגיוני כאן, ואסור שיקרה.
בהתאם לכך, דנה הגמרא מה מביא לעיוות כזה:
האם שפיכות דמים קלה בעיניהם,
או אולי דווקא טהרת כלים קבלה יחס מחמיר, וזה מה שעלול להביא לתוצאה הנוראה.
*
לפני ארבע שנים נהרג אהוביה סנדק בנגיחת רכבו על ידי שוטר ימ"ר ש"י.
ולפני מספר ימים, שוב שוטר משטרת ישראל ירה כדורים חיים לראשם של כמה נערים, ושניים מהם פצועים קשה והגיעו לסכנת חיים.
בשני המקרים היו שהזדעזעו מהתוצאה האיומה, וקראו לחקור ולמצות את הדין על מה שקרה כאן. (וכידוע, מעולם לא היתה חקירה רצינית, אך זה לא הנושא כעת).
ובשני המקרים, היו גם כאלו ש"התנערו" מ"שני הצדדים".
במקרה של אהוביה סנדק ז"ל, היו קולות שחידדו, שבמקביל לקריאה הציבורית לחקור את נסיבות מותו, "חייבת להיות אמירה ברורה, שצריך לשמור על החוק, ולא לברוח משוטר".
ובמקרה האחרון, היו כאלו שהתמקדו בנזיפה לנערים ששוטר יהודי ירה עליהם והכניסם לסכנת חיים אחרי שהיו בפונדוק, ש"אסור היה להם לקחת את החוק לידיים".
יתכן שעקרונית שני הדברים הללו נכונים. כמובן צריך להכנס ולברר מה גרם לאהוביה לברוח מהמשטרה, ומה גרם ללקיחת החוק לידיים בפונדוק. עם זאת, ברור שבמצב נורמלי וטבעי, אזרח לא אמור לברוח משוטר, ואזרחים לא אמורים להעניש את כפר המרצחים, אלא זה תפקיד של הצבא והמשטרה.
אבל לדבר על הדברים הללו כאשר יש הרוג לפנינו, או כאשר יש ירי של כדורים שכמעט גרמו מוות, מנשקו של שוטר לעבר ראשם של יהודים???
על זה בדיוק הזדעזעה הגמרא. איך הגענו למצב שדנים בטומאת הסכין, כאשר הדקירה נוכחת לפנינו?
איך נוצר העיוות הפרופורציוני הזה?
האם זו כהות חושים בנוגע לשפיכות דמים, או חומרא בדיני טהרת כלים?
ברור לכולנו, שהמשכת סדר היום כרגיל, כאשר קוראת (כמעט) שפיכות דמים, הינה דבר מזעזע.
אך גם הצד השני – הזדעזעה ממנו הגמרא.
על איבוד פרופורציה, במה עוסקים בשעה ששוכב הרוג או שוכבים הפצועים לפנינו.
