בג"ץ המגן או בג"ץ הרומס?

מתנגדי הרפורמה המשפטית טוענים, כי אנו זקוקים לבית משפט עם סמכויות נרחבות לבטל החלטות של הממשלה והכנסת. אחרת אנו עלולים להגיע למצב שהדמוקרטיה תהיה "דיקטטורת הרוב". כלומר, אם הרוב יחליט לרמוס את זכויות המיעוט, חייבים בית משפט חזק שיגן עליהם.

עקרונית, יש טעם בטענה זו, ודאי שציבור שכבר נפגע מרמיסה שלטונית, אמור לתמוך מאוד בבית משפט חזק עם שופטים הוגנים שיגנו עליו.

אלא שהמציאות הכואבת, ששופטי בג"ץ הנוכחיים הינם בעלי עמדת שמאל קיצוני, אותה הם משלבים בפסיקותיהם. ממילא, מי שבעיקר רמס את זכויות הציבור הדתי, החרדי והמתנחלי היה בג"ץ, ולצערנו אנו זקוקים למי שיגן עלינו מדיקטטורת בג"ץ, ומרמיסת בית המשפט.

נעבור על ההיסטוריה של מדינת ישראל מאז ההפיכה השיפוטית של 1992, עם חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ונבדוק האם בג"ץ הגן מפני עריצות שלטונית, או אולי הוא זה שיצר אותה.

האם בתקופה זה הכנסת או הממשלה רמסו זכויות בסיסיות של קבוצת אוכלוסיה?

התשובה היא כן!

מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>

לפני כשמונה עשרה שנים, החליטה ממשלת ישראל לפגוע בזכויות אדם בסיסיות של תושבי גוש קטיף וצפון השומרון. שליחי הממשלה גרשו אלפי יהודים מביתם, גזלו את רכושם, גררו אותם ממקום מגוריהם, פגעו בפרנסתם, הרסו את מפעל חייהם, החריבו את בתיהם, בתי הספר ובתי הכנסת, חקלאות ומבני תעשיה, ומחקו את ישוביהם.

הבטחות בדמות "לכל מתיישב יש פיתרון" היו רחוקות ממימוש. עוד שנים רבות אח"כ חיו המגורשים בלי קרקע יציבה תחת רגליהם, עד שנמצא ה"פיתרון לכל מתיישב". במקרים רבים, היה זה בלי עזרת הממשלה.

כמובן, הוגשו עתירות לבג"ץ, שתמיד ידע להגן על ערבים מפני כל תזוזה, גם אם המחיר היה פגיעה בביטחון ונרצחים יהודים. אך בג"ץ "הכשיר" את הגירוש ורמיסת כל ה"זכויות" הבסיסיות שבג"ץ מכיר אותן היטב ככל שמדובר בערבים. (אמנם בג"ץ אמר להוסיף פיצויים). הנימוק היה, שזה נועד למען תכלית ראויה.

אם זו לא החלטה פוליטית, אינני יודע החלטה פוליטית מהי.

דרך אגב, מה היתה אותה תכלית ראויה?

היו הסברים מגוונים. כדאי להזכיר את הסברו של ראש מחנה השמאל יאיר לפיד, שכתב אחרי הגירוש, שהמטרה היתה ללמד את המתנחלים שיעור בצניעות ואולי גם בדמוקרטיה.

כך שבמבחן האמיתי של שמירת זכויות אדם, ובהסבר מהו אותו "שיעור בדמוקרטיה" או כלשונו "דמוקרטיה פורמלית מול דמוקרטיה מהותית", בג"ץ נכשל כישלון מהדהד!

ואי אפשר שלא להזכיר, שבאותה תקופה חשוכה, בתי המשפט עמדו בראש רומסי זכויות האדם:

מעצרים בסיטונאות כאשר שופטים קבוצה שלמה יחד, מבלי שתוגש אשמה נגד כל אדם בפרטות, מעצרי קטינים מוגזמים המנוגדים באופן מובהק לחוק, מניעת זכות ההפגנה, ועצירת האוטובוסים בדרכם אליהן ועוד.

כך שאם מישהו מצפה מבג"ץ שיגן על זכויות אדם, ככל שמדובר ביהודים, בג"ץ אינו הכתובת.

האם זה המקרה היחיד בו הממשלה פגעה בזכויות אדם?

לא!

יש מקרים נוספים, שהבוהק שבהם הוא הצווים המנהליים.

צו מנהלי הוא ענישה ללא משפט, מבלי שיש כתב אישום, מבלי שלנענש מוסבר על סמך מה הצו מוצא נגדו, ומבלי שיש לו אפשרות להתגונן, להצטדק, להסביר או אפילו להכחיש את העדר האשמות נגדו.

תוקף צו זה הוא במסגרת "תקנות לצו חרום", ומיועד להתמודד מול אויבי המדינה. באופן טבעי, אף יהודי לא אמור לקבל צו כזה, ואם מישהו עבר על החוק, לכך יש משטרה ובתי משפט.

במציאות, ישנם צווים מנהליים נגד יהודים, אבל 99% מהם נגד צד אחד של המפה הפוליטית.

מעולם לא הוצאו צווים מנהליים נגד כנופיות פשע וקבוצות עבריינים שחלקם משתמשים בנשק להשיג את מטרותיהם. כמעט ולא הוצאו נגד פורעי החוק משמאל, השותפים עם ערבים בפגיעה בחיילי צה"ל. הם הוצאו רק נגד פעילי ימין, החשודים לכל היותר בפגיעה ברכוש.

אם חשבנו שבג"ץ יגן מפני עריצות שלטונית ופגיעה בזכיות אדם, אזי בית המשפט מעולם לא שאל מדוע צווים אלו מוצאים רק נגד קבוצה אחת באוכלוסיה היהודית.

חשוב להדגיש, שאם נקח את ההגדרה המשפטית המקובלת, שכל עוד אדם לא הורשע בדין הוא בחזקת זכאי, הרי שהצווים המנהליים ניתנים נגד אנשים שהם זכאים בדין.

דרך אגב, הם לא רק "לא הורשעו" אלא אפילו לא הוגש נגדם כתב אישום, ובחלק מהמקרים הוגש כתב אישום והשופט זיכה אותם, ומייד הוצא צו מנהלי.

כעת נעבור לחלק השני של המשוואה:

האם אי פעם בתי המשפט רמסו זכויות אדם?

התשובה הזועקת היא כן!

אפילו יותר מזה!

אפשר להביא רשימה ארוכה מאוד של רמיסת זכויות ודין שאינו שווה של המערכת המשפטית, על כל אחד מהם אפשר להרחיב. נמנה אותם בקצרה:

כאשר ערבים השתלטו על קרקע של יהודים, בג"ץ נמנע מלתת צו פינוי. (ציטוט מתוך בג"ץ ביר הדאג': "לא ניתן לקחת את קרקע העותרים, ולשים אותה במרכז החיים".). וכדי להגדיל את העוול, בג"ץ אף חייב את הרשויות לחבר את המקום למים וחשמל, ולהקים בו בית ספר.

לעומת זאת, אם הקימו ישוב יהודי (אפילו באישור הממשלה), על קרקע שהערבי טען שהיא בבעלותו, בג"ץ פסק להחריב את המקום, גם במקרים אבסורדיים מאוד, ובלי שום הוכחת בעלות, או הרס שכונה שלמה בגלל חריגה קטנה של חלק מהבתים. כך בהוראת בג"ץ נחרבו מיגרון, עמונה, נתיב האבות, גבעת האולפנה, הבתים בעופרה, בית הכנסת בגבעת זאב, ועוד.

דרך אגב, את ההפליה הזו בא חוק "ההסדרה" לתקן. שיהיה דין שווה ליהודים וערבים. אך בג"ץ פסל את החוק.

ואי אפשר שלא להתפעם מהוראת בג"ץ להרוס את בתי דריינוף בבית אל, תוך שהם מסכימים שאפשר למחרת לבנות אותם מחדש. מכיוון שההיתר התכנוני, לטעמה של מרים נאור, ניתן רק אחרי פסק בג"ץ, הרי ש"עיקרון סופיות הדיון חשוב מכל". "כתב אשר ניתן מאת המלך אין להשיב".

בנוסף, בג"ץ פסק שאסור להקים ישוב ליהודים בלבד (בג"ץ קעדאן), אך מותר להקים ישוב לערבים בלבד.

בג"ץ הפך את החלטת ועדת הבחירות לאפשר למיכאל בן ארי, ברוך מרזל, ובנצי גופשטיין להתמודד לכנסת, ומנע מהם את הזכות הבסיסית הדמוקרטית – לבחור ולהבחר. ולעומת זאת, את תומכי הטרור בג"ץ הכשיר, כולל עזמי בשארה שריגל למען החיזבאלה, חנין זועבי שהיתה על המרמרה, ואת אבטיסאם מראענה שקראה להשמיד את זכרון יעקב, ולשלוח את תושביה חזרה לפולניה.

לא רק יהדותה של המדינה נרמסה על ידי בג"ץ, גם בניגוד לחוקים מפורשים של הכנסת (ואפשר להביא דוגמאות רבות נוספות, כגון: הכרה בנישואין אזרחים, הכרה בגיור רפורמי, פסיקה המאפשרת ל"זוג" להטב"ים "לקנות" ילד באמצעות פונדקאות, ביטול סמכות הרבנות הראשית להגדיר מהו אוכל כשר, ביטול נוהל שכן, ביטול חוקי עצירת ההסתננות, ביטול חוק טל, ביטול החוק שהכשיר את ערוץ7, ביטול סמכות בתי הדין בדיני ממונות, ועוד רבות),

אלא בתי המשפט רמסו באופן גורף גם את זכויותיהם של אנשים פרטיים.

נקח כדוגמא את המקרה של דפוס "צבע הקשת". אגודה להטב"ית פנתה אליו לקבל הצעת מחיר להדפסת פליירים לפרסום פעילות האגודה. בית הדפוס התנגד להדפיס, והשיב "איננו עוסקים בחומרי תועבה. יהודים אנחנו!". בית המשפט חייב את בית הדפוס לתת פיצויים בסך 50,000 ₪, בטיעון של "אפליה".

סיפור דומה היה עם אולם אירועים שסרב לערוך בתחומו "חתונה" להטב"ית. גם שם בית המשפט פסק שהם מחוייבים לעשות דבר שאותו הם רואים כ"תועבה", וחייב אותם לשלם פיצויים.

מקרים אלו מייצגים את בית המשפט הרומס את אלו שדעתם שונה. הוא רומס את הזכות הבסיסית של אדם שלא לעשות דבר המנוגד לאמונתו. את זכותו להימנע מהשתתפות בהתרסה כלפי הקב"ה. או אפילו בלשון החוק, בית המשפט רומס את "חופש הדת".

(בעיני הדבר דומה, שיבקשו מבעל בית דפוס להדפיס פליירים המשמיצים את אביו. לפי בג"ץ יהיה אסור לו לסרב...).

דוגמא נוספת, בג"ץ אסר על לימודים גבוהים בהפרדה בין גברים לנשים למי שאינו "חרדי", והתיר זאת רק לחרדים, ורק ללימודי תואר ראשון ולא יותר. בג"ץ אף הדגיש, שההיתר הוא רק ל"חרדים" ולא לקבוצות דתיות נוספות, גם עבורם ה"היתר" הוא רק לתואר ראשון ולא לתואר שני ושלישי, רק בכיתות ולא במרחבי הציבוריים בקמפוסים, וגם אסור שצוות ההוראה לחרדים יהיו רק מרצים ולא מרצות.

הנימוק: יש במסלולי לימודים בהפרדה פגיעה בעיקרון השוויון (גם אם תוכנית הלימודים השווה לגברים ולנשים). אמנם לצורך שילוב חרדים באקדמיה, זו "תכלית ראויה", ולכן היא תותר במינימום הנדרש.

צריך הסבר נוסף על רמיסת בג"ץ?

אבל יש!

את עיקרון ה"שוויון", כדי למנוע מעם ישראל להיות עם קדוש תוך שמירה על הפרדה בין בנים לבנות, בג"ץ קבע גם במופעי זמר. בהופעה של מוטי שטיינמץ בעפולה, הופעה של זמר חרדי, שנועדה לציבור החרדי, קבע בג"ץ שאסור שתהיה הפרדה בין המינים. לשיטתם, אם באותה הופעה יש מחיצה, בצד אחד גברים ובצד שני נשים, הרי שזו "אפליה פסולה"...

אפשר להביא עוד דוגמאות רבות (כגון בג"ץ שחייב שעות מעורבות בבריכה בקרית ארבע, ולא חייב שעות נפרדות בהרבה רשויות אחרות), אני מעריך שאפשר למצוא דוגמא או שתיים הפוכות, אך חושבני שהעיקרון ברור.

ככל שמדובר בזכויות מתנחלים או חרדים, הדבר האחרון שבג"ץ עושה הוא להגן על זכויותיהם. אדרבא, הוא עומד בראש המערכת הדיקטטורית הרומסת את זכויותיהם ואת אמונתם.

אכן, יש צדק בטענת מתנגדי הרפורמה, שצריך בית משפט חזק, שיגן מפני החלטות פוגעניות. אולי כך ראוי שיהיה כאשר בבג"ץ יכהנו שופטים הוגנים, אך השופטים המכהנים כעת, פסקו לאורך כל הדרך באופן חד צדדי, רומס ופוגע.

הבעיה המרכזית כעת, ששופטי בג"ץ הנוכחיים אינם פוסקים על פי החוק והצדק, אלא משתמשים בסמכויותיהם לקידום עמדותיהם הפוליטיות. במצב הנתון, השאלה היותר משמעותית היא:

מי יגן מפני בתי המשפט?