"אי אפשר לשים חייל כל מטר"
חווארה כמשל.
כפר עוין בו נזרקות אבנים באופן יום יומי על יהודים, בקת"בים ומדי פעם פיגוע ירי.
אין מה לעשות אמרים לנו המומחים, אי אפשר לשים חייל כל מטר.
ובאמת זו דרישה מוזרה לאבטח כל יהודי בכל רגע ובכל מקום. זה לא סביר ולא ישים.
העברת הדילמה לצד השני
הפתרון הוא לא עוד בטונדה, עוד עמדה ועוד חייל.
הפתרון הוא גם לא מרדף אחרי כל מיידה אבן.
הפתרון הוא להבהיר לצד השני – האוכלוסיה המגבה – שיש מחיר לפיגועים, והיא צריכה להחליט אם היא רוצה לשלם אותו.
מצור עד הסגרה
היה פיגוע? במקום להיכנס כדי לתפוס, להישאר בחוץ ולהטיל מצור.
מצור הרמטי: אין חשמל, אין אוכל, אין מים.
המצור יוסר עם הסגרת המחבל. ואם לא, אז שימותו בצמא וברעב. החלטה שלהם.
צריך כמובן להגדיר על איזה רף מגיבים, האם רק על פיגועי ירי או על כל אבן (לטעמי – אפילו על קללה כלפי יהודי). אבל על מה שהוחלט להגיב – התגובה צריכה להיות חד משמעית ובלתי מתפשרת.
להפסיק לרדוף אחרי מחבלים
יש לנו שב"כ מצוין (כשהוא מחליט להילחם באויבים ולא באחים), החבר'ה של הימ"מ תותחים אחד אחד, אבל המדיניות שגויה לחלוטין.
צריך להפסיק לרדוף אחרי המחבלים בלב אוכלוסייה תומכת טרור. הרשת מלאה בסרטונים איך נראית כניסה של כוחות לביצוע מעצר – מאות "בלתי מעורבים" תוקפים את הכוחות על מנת לשבש את המעצר, ובעצם הינם חלק אינטגרלי מהמערך הלוחם של הצד השני.
האוכלוסיה מזוהה עם המחבלים, מחנכת את הנוער לאורם, מאדירה את שמם, ואף פועלת באופן אקטיבי נגד כוחות צה"ל.
ככה מתפתחת ביצה שמגדלת עוד ועוד יתושים, ולפעמים אנחנו מצליחים לתפוס או לחסל כמה יתושים. זה לא יעיל לעבוד ככה. וכמו שאנחנו רואים זה לא ממש עובד.
צריך להפסיק לרדוף אחרי יתושים ולהתחיל לייבש את הביצה.
הכנעת האויב
לא הלוחמים שלנו צריכים ללכוד את המחבלים, אלא האוכלוסיה המקומית צריכה להעביר לנו את המחבלים.
זה גם יסכן פחות את החיילים שלנו, אבל זה בעיקר ישנה את כללי המשחק.
כי במקום אוכלוסיה תומכת טרור שמשחקת את משחק החפים מפשע המסכנים, נקבל אחת מהשתיים: או אוכלוסיה שקטה וכנועה (שאף מחבל לא יעז לפעול מתוכה), או אוכלוסיה במלחמה מוצהרת מולנו.
מי שרוצה להילחם – בכבוד. שימות במצור.
ומי שלא – אהלן וסהלן. באמת למה לריב? (במצב הבדיעבדי הקיים).
מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>
קריאה לשלום ו'רוח רביעית' או הריגת כל זכר?
הרמב"ם בהלכות מלכים נוקט שתי עמדות קיצוניות כביכול סותרות בדיני המלחמה. מצד אחד יש חובה לקרוא לשלום לפני כל פעולה צבאית יזומה, וכן גם בעת מלחמה יש לאפשר לאויב "רוח רביעית" – דרך לסגת ולצאת בחיים מהקרב.
מאידך, מי שהחליט להילחם מולנו, אם אני אכתוב פה מה הרמב"ם מחייב לעשות לו כנראה אוזמן לחקירה..
אז מה הרמב"ם רוצה?
שמצד אחד נאפשר לצד השני, העם שמולנו, את כל הדרכים להיות בסדר איתנו, ומצד שני קשיחות בלתי מתפשרת ביחס למי שהחליט לריב איתנו.
אפשר להשיג שקט בקלות
נחזור לחווארה.
צה"ל יכול להוציא היום את כל החיילים מהכפר ולהשיג שקט מופתי.
כל מה שנדרש הוא הבהרה שהפרת השקט תוביל להטלת האחריות על תושבי הכפר.
הסגרתם את הפוגע? הכל טוב. הוא כנראה יהיה האחרון שיפעל מהכפר הזה.
לא הסגרתם? תשלמו את מחיר המלחמה בנו, תמותו ברעב, בצמא או בקור.
תחליטו.
העברת הדילמה לצד השני 1 ו' ניסן תשפ"ג 19:32 נחמיה אלברט