"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", מצווה עלינו התורה. למה על לבבך? מקשה ווארט חסידי ידוע, למה שהדברים לא יהיו חקוקים בתוך הלב?
לפתוח את הלב, נעבעך, אנחנו לא מסוגלים, מסביר הרבי מקוצק, מה שבכוחנו הוא לרצות, להניח את הדברים על הלב, וכשיום אחד הוא יפתח בעז"ה, הכל יכנס מיד פנימה.
תמיד חשבתי על הרעיון הזה בהקשר למציאות שלנו בארץ.
איך החזקנו חלומות כאלו גדולים במשך 2000 שנות גלות (ומן הסתם הם אלו שהחזיקו אותנו) ובבואנו לארץ גנזנו אותם והסתגרנו בגבולות הריאלי והמציאותי.
יש בהחלט הגיון להתקדם צעד אחר צעד, קמעא קמעא, אבל לא במחיר טשטוש ונטישת החזון. העובדה שכרגע אין לי כלים לפעול, לא אמורה להוביל אותי לוויתור וזניחת החלומות הגדולים. מאיתנו נדרש לרצות, לחתור, להאמין, ויום אחד זה בעז"ה יפתח ויהפוך לריאלי.
ארץ ישראל השלמה, כן זו מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, בית המקדש, נבואה, לא ישא גוי אל גוי חרב, ומלאה הארץ דעה. כל אלו נגנזו אל מול תקרת הזכוכית שהציבה מולנו המציאות, ובמקום לערום אותם בתור, רק לחכות לרגע בו ייפרץ הסכר וכל הטוב הזה ירווה את האדמה הצמאה, בבת אחת, כאפיקים בנגב, התמכרנו למציאות המוגבלת. מה שלא ריאלי התאפסן אצלנו במגרה מאובקת, סוג של "הלכתה למשיחא" הרחוקה מהעין ורחוקה מהלב, ומה שאין בידיינו ליישם כעת הפך עם השנים ללא רלוונטי, נחלת ההזויים, הקיצונים והמשיחיים.
והנה, פתאום התחיל הסכר להיפתח. ואנו עומדים מולו נבוכים. כבר שכחנו מה אנחנו רוצים.
"בוודאי ישנה", מתעקש המשנה למלך במעשה מאבידת בת מלך של רבי נחמן. אוחז במטפחת הכתובה בדמעות של געגועים, ומתעקש מול כל המומחים המסבירים לו שזה לא ריאלי ולכן גם לא קיים.
"אצל ה' יתברך הכל אפשר" חוזר התם על המנטרה במעשה מחכם ותם, וזה נראה לי הלימוד העיקרי שמאורעות הימים האחרונים מלמדים אותנו. "אצל ה' יתברך הכל אפשר". מה שעד אתמול נראה כבלתי מציאותי ורחוק, הופך בן לילה לרעיון הגיוני ומציאותי. ואם אצל טראמפ אפשר, בוודאי שאצל ה' יתברך הדבר נכון שבעתיים.
מאתנו רק נדרש להתעורר, ולהיזכר. "חדלו עוד מלהיות עניים! חזרו לאוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם!"
