יום הלימוד שלי בצפון תל אביב

לחדר הישיבות של תיכונט הגעתי באיחור מתנחלי אופייני וכך פספסתי היכרות מעמיקה יותר עם מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח, נציגת עמותת זוכרות ואבנר גבריהו משוברים שתיקה, שהוזמנו יחד עם שלל ארגונים להעביר שיחות בוקר שהוקדש ל"חופש הביטוי".

האמת היא שבשביל להגיע לשיחה אליה הוזמנתי בתיכון שבצפון תל אביב יצאתי מהשומרון לפנות בוקר, דילגתי על הפקקים, וכך מצאתי את עצמי מנסה להתרגל לעובדה שאני שוב בבית ספר, רק שהפעם יש בו 1,500 תלמידים והם צפון תל אביבים (אחלה חבר'ה!).

אחרי תפילת שחרית קצרה באחד החדרים (אל תדאגו אף אחד לא ראה את ה"הדתה" הבוטה...), הספקתי להיכנס ל-5 דקות לאחת מכיתות ח', בה לימד ביד רמה חברי מספסל הלימודים בישיבה התיכונית.

שיעור ראשון שלי להבוקר: לא הרבה בתי ספר ומנהלים היו משלבים בכזו טבעיות מורה שנאלץ להתנייד בכסא גלגלים. השליטה שלו בכיתה מדהימה, והחבר'ה הצעירים לגמרי חמודים.

הוא מתקיל אותי ומבקש שאספר לתלמידים בשתי מילים על מה באתי לדבר בשכבות י"א –י"ב. "מי פה שמע על גוש קטיף?", אני מנצל את ההזדמנות לשאלה אנתרופולוגית משהו.

אף יד לא הורמה. טוב, זה מה שחשבתי. הרי הם היו בני שנה לערך כאשר הגירוש התרחש. בכיתה י"ב הונפו כ-6 אצבעות מתוך 30. כשאמרתי את המילה "התנתקות" היו עוד כמה שהנהנו.

הנה, מה חשבת לעצמך? הטראומה שמעצבת את חייך בכלל לא מוכרת אפילו בצורה שטחית לדור הצעיר בתל אביב. רצח רבין מנגד מונצח היטב, הרי לכבוד זה אני כאן. לדבר על חופש הביטוי מנקודת מבט של "מתנחל".

לא שאני משווה כמובן, הרי את רבין רצח אדם אחד (אם נניח לרגע לתאוריות הקונספירציה), ואילו את גוש קטיף וישובי צפון השומרון החריב ממסד שלם שהתגייס על שלל מערכותיו להרוס, לנתץ ולשבר בתים, משפחות ונפשות רכות.

אולם לא באתי לתיכונט כדי לשכנע אלא לספר ולשמוע. סיפרתי מעט על גוש קטיף והמאבק באותם ימים, על ילדות בנות 14 שנזרקו למעצר עד תום ההליכים על חסימת כביש, אוטובוסים לכפר מימון שנחסמו, ראש ממשלה ששם פס על משאל דמוקרטי של מתפקדי הליכוד, ועוד כהנה וכהנה חוויות שגרמו לי כנער להבין שהחוק לא ממש מעניין אף אחד, ושכלים דמוקרטיים ופוליטיים הם בדיחה עצובה במדינה שלנו.

אחר כך נגעתי קצת בצווים המנהליים, ובליברליות סותמת הפיות עם הדרת הנשים והלהט"בים, וגם ברשתות החברתיות ובטוויטר שלפתע נותנים לנו מעט פתחון פה (כל עוד צוקרברג מרשה) ומעודדים לחזור ולהשפיע על דעת הקהל באופן יותר מתקבל.

התלמידים והמורים שאלו, איתגרו, חלקם קצת ניגחו אך רובם נדמה לי שבעיקר התעניינו. והשתדלתי בזמן הקצר לענות, לשתף ולספר.

אבל מכיוון שכאמור לא באתי מלכתחילה לשכנע, עיקר המסר שביקשתי להעביר הוא "להתקדם ביחד", כפי שהסביר הרב יצחק גינזבורג, שלכל אחד, דתי או חילוני, יש מה ללמוד מהשני, וגם ברוחניות.

אם נמיר את "חופש הביטוי" ושיח הזכויות המנוכר ב"אהבת ישראל" ורצון לשמוע ולהבין את השני, החיכוכים סביב גבולות חופש הביטוי ירדו למינימום, אמרתי לעצמי ולנוכחים בחדר.

לא צריך להסכים, אלא להבין. להסתכל על התמונה הרחבה, קצת מעבר. אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו זה לא רק לחבר מהישוב אלא גם לאנרכיסט מתעאיוש. לא חכמה לדון לכף זכות את החבר הכי טוב אלא דווקא את מי שהשורש ב.ג.ד קופץ לנו לראש כששומעים את דבריו.

נכון, זה ממש לא קל, ואינני מתיימר שתמיד אני מצליח לעמוד בזה. זה גם לא אומר להסכים או לא למתוח ביקורת ולהיאבק בנחישות. חס ושלום. "אוהבי ה' שנאו רע". אבל גם זה צריך לבוא מתוך אהבת ישראל.

יצאתי מהשיחה קצת מותש. בדרך החוצה הספקתי לעיין ברשימת המרצים הנוספים, וגם להיתקל באבנר גבריהו מ"שוברים שתיקה" שמסביר לאחד התלמידים שטען שהגעתו מנוגדת לחוק, כי הדבר הוא "פייק ניוז".

היה בהחלט מעניין לראות כי גם בתיכון צפון תל אביבי קיימת התנגדות לא קטנה לגבריהו ועמדותיו.

אגב, בעקבות הביקורת הציבורית, רם כהן המנהל של תיכונט שאינו מסתיר את עמדותיו השמאל רדיקליות, הסביר כי שר החינוך טרם אסר על כניסת שוברים שתיקה לבתי הספר. קצת מצחיק להפיל עליו את האשמה ולא על שר החינוך שטרם ביצע את הצהרותיו.

שאלו אותי האם לא הייתי עלה תאנה ביום שכולו שמאל רדיקלי? והאם נוכחותי בבית הספר נתנה לגיטימציה לשוברים שתיקה?

קודם כל זו שאלה מורכבת ואין עליה תשובה חד משמעית.

הפניתי את השאלה לרם כהן מנהל בית הספר שטען כי אני הגעתי מצד ימין, שוברים שתיקה מצד שמאל, ואילו שאר הארגונים כלל אינם קשורים לשמאל או ימין ולכן היום היה מאוזן.

זו כבר פרשנות מעניינת. מרכז אדווה, עמותת זוכרות את הנכבה, שולה קשת, מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח והוועד נגד עינויים אינם בעלי אג'נדות ברורות?, תמהתי. כהן השיב כי לגבי זוכרות, ארגון שפעיליו הביעו אהדה לחרם על ישראל, אכן מדובר בארגון שמאל. אולם לגבי היתר הוא עומד בדעתו שאינם ארגוני שמאל.

נו, שויין, אמרתי לעצמי והלכתי לעיין בחוברת שהשאירה בבית הספר נציגת "אדווה" אודות "מחיר הכיבוש"...

למען האמת לא ידעתי ששוברים שתיקה מגיעים לדבר במקביל אלי. הנחתי מראש שאהיה בחברה שמאלנית למדי. התאכזבתי לגלות שגם מאחורי הנושא של חרדים וגיוס עמדה מרצה מהוועד הציבורי נגד עינויים, אבל לא ממש ציפיתי למשהו אחר.

בשורה התחתונה הגעתי כדי לדבר עם יהודים (ש"מעולם לא פגשו מתנחל", כהגדרת הרכזת שהזמינה אותי).

איך אמר לי חבר איתו דיברתי אחרי השיחה? "לי היה קשה להיות שם עם כל הארגונים הללו. אני שונא אותם יותר מדי".

ואולי זו מבחינתי התשובה. לנסות להגיע בנפש לנשיאת הפכים שתכיל גם רגשות תיעוב לרע שמפיצים חלק מאותם גורמים, אך לשאת גם רגשי אהבה חזקים לכל יהודי. שנזכה.