חוק יסוד הכנסת קובע כי מועמד או רשימה השוללים את קיומה של מדינת ישראל , תומכים בפעילות מלחמתית נגדה או מסיתים לגזענות לא רשאים להתמודד בבחירות לכנסת. ועדת הבחירות פעלה פעמים רבות בהתאם לחוק, והחליטה שמועמדים ורשימות ערביות שונות שהינם אויבי ישראל לא ירוצו בבחירות. בית המשפט העליון הפך את ההחלטה פעם אחר פעם, זאת בניגוד ברור לחוק להגיון לצדק ולמוסר כהרגלו בעשורים האחרונים.
לאחר הבחירות האחרונות, עמדת השמאל הקיצוני המבולבל, שבית המשפט העליון ביטא עד כה, הפכה לעמדה לגיטימית, ועל כן מסוכנת שבעתיים. עמדה זו, המכירה בזכותם של אויבי ישראל להשתמש במנגנון הדמוקרטי, ולהחריב את ישראל מבפנים, חדרה לקונצנזוס.
נתניהו לפיד ובנט חיזרו אחר אויבי ישראל, אותם אויבים שאותם פסלו מלרוץ לכנסת שבועות ספורים קודם לכן, הפכו באחת לחברים לגיטימיים בממשלה. מנהיגים רבים בימין ובהם: רבנים, עיתונאים, אנשי רוח ומעש, התחרו במירוץ האיוולת, מי יגנה את סמוטריץ יותר על כך שהציל את נתניהו ואת מדינת ישראל בכך שמנע ממנו לחבור לאויבי ישראל.
הבחירות הקרובות הם לא בין "רק נתניהו" ל"רק לא נתניהו", הם בין מדינה יהודית למדינה ערבית. מדינת כל אזרחיה אינה אופציה ריאלית, אלא כתחנת ביניים בדרך להקמת מדינה ערבית על חורבות מדינת ישראל. אין ספק שרוב מוחלט של העם היושב בציון חפץ בחיים ובהתאם בוחר במדינה יהודית, ואכן מחנה הימין שהזהות היהודית חרוטה על דגלו ניצח פעם אחר פעם בכל מערכות הבחירות, וזאת למרות המשאבים העצומים שהושקעו בהסתת הדיון והשיח הציבורי לשאלת נתניהו. הסיבה לחוסר ההכרעה בכנסת ולבחירות החוזרות ונשנות, אינה העדר רוב בעם, אלא הכשרת האויבים להתמודד בבחירות בניגוד לחוק לצדק ולרצון החיים הלאומי.
בשנה האחרונה התקיים דיון ענף בשאלה האם מחמוד עבאס הוא תומך טרור או לא? אבל השאלה הזו מסיתה את הדיון מהעיקר אל הטפל. לו יהי שעבאס ואחרים בהנהגה הערבית רוצים להחריב את ישראל בדרכי שלום בלבד. באיזה עולם ולפי איזה חוק והגיון עלינו לסייע להם לעשות זאת, דרך מנגנוני השלטון שלנו?
בשבועות הקרובים אנו צפויים לדיון עקר בוועדת הבחירות, אודות פסילת מתמודדים ורשימות ערביות. הדיון צפוי להיות חסר תועלת, שכן עמדתו של בית המשפט העליון ידועה מראש לכאורא, אולם הכל צפוי והרשות נתונה.
אנו מאמינים בני מאמינים, ובעצומם של ימי התשובה אפילו שופטי העליון עשויים לחזור בתשובה. אולם גם אם חיזיון זה נראה בלתי מתקבל על הדעת, שלילת הלגיטימציה הציבורית מהאויבים ומשיתוף פעולה עימם אפשרית לכל הדעות.
כדי לעשות זאת, עלינו לדאוג כי עיקר הדיון בדבר פסילת מנהיגי האויב לכהן בכנסת יתקיים בקרב הציבור הרחב ולא בוועדת הבחירות ובבג"ץ בלבד.
הדרישה שאמורה להיות ברורה מאליו לציבור לנבחרי הציבור ולשופטים היא שאויבי ישראל לא יכהנו בכנסת. כאמור אויב הוא מי שמעוניין שמדינת ישראל תחדל מלהיות ביתו של עם ישראל גם אם הוא מעוניין לפעול למען מטרה זו בדרכי שלום בלבד. דומני שלדרישה זו יאלצו להסכים גם לפיד, גנץ, הדר מוכתר, ליברמן וכל מנהיג מפלגה שלא איבדה את המצפון לחלוטין. ביום טוב במיוחד ייתכן שאפילו חלקים בעבודה ובמרץ יסכימו לכך.
במקביל לגיבוש ההסכמה הרחבה על שלילת הלגיטימציה מאויבי ישראל, יש לפתוח ולפתח את הדיון בשאלה העובדתית משפטית מי בכלל אויב? סביר להניח שבשאלה זו ירבו הדעות. אולם, כל עוד נשמרת הנחת היסוד כי אויבי ישראל אינם לגיטימיים, והדיון העובדתי מתקיים על גבי המסד העקרוני הזה, הרי שגם אם יצליחו אחינו המבולבלים להכשיר את השרץ, הנזק יהיה מוגבל למקרה הנקודתי, ואילו העיקרון של חיוב הרחבת החיים הישראליים מחד, והכרתת כל צר ואויב מאידך ילך וישתרש.
להתפלל למלכות ד'.נמאסו הממשלות 1 כ"ה אלול תשפ"ב 12:59 אפרת