מה התגובה הנכונה?

עייפה נפשי למגנים.

לדאבון לב, בפיגוע אתמול בחווארה התחדש משהו, ואשר יגורנו בא לנו. אני תושב האיזור שנים רבות, ונוסע רבות בציר הזה. שעות רבות ביום, הציר הזה פקוק, ותמיד נפלאתי, הרי כעת אני עומד רכב אחד יהודי בין רכבים ערבים רבים, ובעצם לכוד ביניהם, ומה ימנע מי מהם לגשת אלי ולירות בי. הן אמת שבעיתים מתוחות יש בסביבה כוחות בטחון רבים, ולשמע ירי מיד ירוצו ויגיעו, אבל מה בכך? האם חסרים בין אויבינו כאלו המוכנים למסור נפשם? מה עוד, שמסירות הנפש כלל אינה ודאית. הלוא מי שיבחר לרצוח בתוך הפקק יודע שהינו נתון בסביבה תומכת, ויעזרו לו לברוח ולהיבלע בהמון (שכן, מדובר באזור מסחרי הומה, ורבים מצויים על המדרכות, ובאים ויוצאים בחנויות, ובין החנויות מעברים צרים אל בתים וסמטאות). וגם אם כוחות הבטחון יתפסו אותו, די לו שייכנע והנה דרכו סלולה אל הכלא הישראלי על כל מנעמיו.

ואכן, ישאל כל מגנה את עצמו ביושר, האם היה מסכים שאשתו תיסע לבד עם ילדים קטנים בתוך הפקקים הללו? אני משוכנע שכמעט כולם ישיבו בשלילה.

כיצד בכל זאת קורה שהמוני תושבי גב ההר נוסעים בציר הזה תמידים כסדרם, ואסונות כדוגמת זה שהיה אתמול אינם קורים? (אנחנו אמנם רגילים לזריקות אבנים ולבקבוקי תבערה, ואף הירי אינו כל כך נדיר לצערנו, אבל הללו מגיעים מן הצדדים, מכאלו שמסתתרים מאחורי הבתים והחנויות, וכשפועלים באופן כזה הרי עליהם להזהר שלא יפגעו באחיהם, שהם הרוב בכביש, וכו', כך שבסיכום פגיעתם פחות רעה).

התשובה שתמיד נתתי לעצמי היא ש"נפל פחד היהודים עליהם". מין מחסום פסיכולוגי להתייצב בריש גלי ולפגוע בנו לאור יום.

לזה יש להוסיף רתיעה מנזק קולקטיבי. אחרי פיגוע נסגרות החנויות לימים אחדים, ואני מניח שהנזק הכלכלי יוצר מתח בתוכם בין הסוחרים והנלווים עליהם לבין הששים אלי קרב, ויש בזה איזשהו רסן. דא עקא שגם ענין זה נחלש, בעקבות מכתב אזהרה שהתקבל מאיזשהו ארגון שמאלני, כי יתבע את מפקד האזור בבג"ץ על ענישה קולקטיבית.

מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>

על כל פנים, אתמול נקרע והוסר צעיף ההגנה הזה, והם העזו! כתבתי "צעיף" כי אינני יודע מה שם אכנה לאותה הגנה מסתורית שמנעה ממבקשי נפשנו עד כה מלבחור בדרך הפשוטה הזאת להרוג בנו (כמובן שצעיף זה הוא סיעתא דשמיא גדולה, כניכר לכל מי שעיניו פקוחות, אבל גם מובן לגמרי שמוטל עלינו לפקוח עין ולראות במה הסיעתא הזאת מתלבשת, ודרך מה היא מופיעה, ואם חל שינוי, כי אז יש לחקור ולדרוש מה ה' אלקינו דורש מאתנו כעת).

לרגל השינוי הדרמטי הזה (כך לטעמי), קמו אנשים וקבעו כי יש לקרוא לילד בשמו: נצרכת ענישה קולקטיבית! זו ההרתעה היחידה שיכולה להועיל.

ולא רק מפני שכאשר כורתים עץ עפים שבבים ופוגעים בלא משים בעומדים מרחוק, אלא אדרבא, היעד היעיל שיכול למנוע את הרצח הבא – אם יפחד מעונש – הוא דוקא אותם אלו שעומדים מרחוק. בכל חברה, ובוודאי בחברה הערבית, יש כאלו שנכונים יותר להקריב, ויש כאלו המחפשים את השקט והשלווה. ביחס לראשונים ההרתעה הרבה פחות אפקטיבית, שהרי על דעת כן הם יוצאים לבצע זממם. האחרונים הם המבוהלים, ומהם יש לקוות שילינו בתורם על בני עמם – איננו רוצים שתפגעו בשגרת חיינו. אמנם רובנו ככולנו שמחים וצוהלים כשזממכם יוצא לפועל, אבל "אין הצר שווה בנזק המלך". החברה הערבית היא חברה שבטית, וכאשר יש משיכה לשני קצוות הצדדים אינם מתעלמים זה מזה.

ומה אומרים המגנים? – עליכם לסמוך על כוחות הבטחון. והלוא הם יודעים שכל זמן שכוחות הבטחון נמנעים מלנקוט בענישה קולקטיבית אין להם פתרון של ממש. כיצד איפוא יכולים הם להעז פנים בכאלו שצריכים יום יום לנסוע בדרך הזאת על נשיהם וטפם, ולומר להם: השלימו עם הסכנה החדשה שעטה עליכם?! הלוא היה ראוי להם תחת זאת לשאת קולם ולדרוש מכוחות הבטחון וממפעיליהם שלא יפטירו כדאשתקד, שעם כל אי-הנעימות ואי-הפוליטיקלי-קורקט שבדבר, ישובו אל מוסר התורה, המוסר הרואה לנגד עיניו עמים ותרבויות, ומזהה מי מהם אוייב, ומצווה להלחם בהם.

"ולעלובת נפש תושיע ותנקום נקם במהרה בימינו".