מלחמת התרבויות

בס"ד

שוב יהודי נרצח בארץ ישראל, והקולות הרגילים שוב נשמעים - זעזוע ותיעוב מכאן, בכי ומספד משם, והבטחות והצהרות של פוליטיקאים מהדהדות ברקע.

הציבור היושב ביהודה ושומרון לא מסתפק בדיבורים על הדם שנשפך. הוא רוצה בניה והתיישבות: 'הם רוצחים ואנחנו בונים! הם יורדים לשפל המדרגה המוסרי ואילו אנו מתעלים מעל לכל זה, וכל מה שמעניין אותנו הוא להוסיף אור, להוסיף בניה והתרחבות, כך יגורש החושך!', נשמעים הקולות.

לכאורה, חשיבה הגיונית. הרי כל מטרת העם הערבי היושב בארצנו היא לגרש אותנו מארצנו, וכשאנו תוקעים עוד יתדות ומבססים את אחיזתנו בארץ -  מטרתו נכשלה.

אבל בכל זאת, להרבה יהודים משהו פה לא מריח טוב. מה הבעיה בכל הדיבורים היפים האלו?

פשוט – זה נוגד את צורת החשיבה הטבעית והבריאה. כשמשהו או מישהו פוגע בך – אתה נפנה קודם כל לטפל בבעיה עצמה. הבעיה פה היא לא רק הרוצח היחיד, אלא כל האוכלוסיה שמגבה אותו ולמעשה נעשית שותפה לרצח. זה לא חידוש גדול, עד לפני שנים לא רבות אפילו מערכת הביטחון חשבה כך, וסביר לומר שעדיין רוב יושבי הארץ וכל שכן תושבי יהודה ושומרון מסכימים עם העיקרון הזה.

אז מה הסיפור? למה הקול הזה (כמעט) לא נשמע?

מלחמת תרבויות

כל מי שעיניו בראשו רואה שיש כאן מלחמת תרבויות:

תרבות מערבית (המתיימרת להתקרא 'נאורה') המסרבת להכיר בכך שיש הבדל בין יהודי לגוי, ומעוותת טבע פשוט של דאגה לעם שלי. תרבות הכופרת בכך שישנה זהות יהודית המזדהה עם האינטרסים של העם היהודי, ובעקבות כך מוליכה את השיח לעבר 'נרטיב ישראלי' ו'נרטיב פלסטיני'. בעיניה ערך השוויון הוא ערך מוחלט שכל דבר צריך להתכופף בפניו, אפילו חיי אחים יהודים.

תרבות זו שולטת בשיח היום. בעיקר דרך מוסדות המדינה שאימצה לעצמה את השימוש במושגים אלו. החל מבג"ץ, עובר בכנסת (שלא יודעת להתמודד עם נציגי האוכלוסיה הערבית הרצחנית), ממשיך אל המערכת הצבאית (שדורסת באלימות כל ניסיון להכניס ערכים תורניים ויהודיים לצה"ל) וכלה בתקשורת המטמיעה ומטפטפת תרבות זו לשיח כאן בארץ.

עוד בנושא:

• יממה לפני הפיגוע: המחבל תקף חיילים שפחדו להגיב

• רגל בשכם ורגל בתל אביב - טרור בחסות הרווחה?

• חדירה בחוות מעון: "עוד שתי שניות והיו רוצחים אותי"

לנגדה קיימת התרבות היהודית. שורשיה נעוצים בבחירת הבורא בעם ישראל, והיא יונקת מהתורה שנתן לו. בתורה הזו כתוב שהבורא בחר בעם היהודי להאיר לכל האנושות, אך לא לפני – ודווקא מתוך – התלכדותו הפנימית והערבות ההדדית בין כל פרטיו. בתורה זו כתוב בין השאר שאם נתעלם מהימצאות יושבי הארץ השוטמים אותנו וחפצים ברעתנו – אנו רק נסבול מהם, דבר שמתגשם יום-יום לנגד עינינו.

ציבור המתיישבים הגיע לגור בחבלי ארץ אלו מכח אותה תורה. אמונה זו בבחירתו של ה' בעמו ברורה אצלם, וגם בחלקים נרחב מהעם החיים במדינת ישראל הריבונית. ובכל זאת – כמעט אף אחד לא מדבר בשפתה של התרבות היהודית, הס מלהזכיר שצריך לגרש את האויבים, הס מלדבר על נקמה ופעולות תגמול באוכלוסיה המייצרת את אותם רוצחים, לא מעיזים לומר שצריך לטפל בשרשי הבעיה. למה?

יהודי בביתך - ישראלי בצאתך

הסיבה, בפשטות, היא שהציבור החי בביתו את התרבות היהודית לא מאמין ביכולתה להוביל את המציאות הציבורית. הרבה יודו בשקט כי רצונם הוא שהתרבות היהודית תתממש והמלחמה באויב הערבי תיגזר מתוך הנחות היסוד האלו, אבל כמעט אף אחד לא יעיז לומר זאת בקול.

מתוך ייאוש מהנחלת התרבות היהודית, מתמקד הציבור באמירות אחרות שיכולות להשתלב בשיח הציבורי השולט ולהתממש במציאות. ואכן הוא מרוויח שכונה נוספת פה, והכרה בישוב אחר שם, אך מפסיד, ובגדול, את האפשרות לשינוי אמיתי בשיח הציבורי.

בסוף, בעקבות ייאוש זה, נאלצות אמירות אלו להסתמך על מסכנות ורצון בחיים 'נורמליים', ואת כל רוח התרבות היהודית והייעוד שמתוכו הגענו לכאן, ציבור זה נאלץ להחביא.

"ולא-תחניפו את-הארץ, אשר אתם בה, כי הדם, הוא יחניף את-הארץ; ולארץ לא-יכופר, לדם אשר שופך-בה, כי-אם, בדם שופכו.  ולא תטמא את-הארץ, אשר אתם יושבים בה--אשר אני, שוכן בתוכה".

תאמין שאפשר לתקן

אפשר עוד לתקן. עלינו לזכור מאיפה באנו לכאן ולאן אנו רוצים ללכת, ולומר בקול ובצורה ברורה את דברי התורה: אנחנו דורשים פעולות תגמול כואבות כלפי האויב הערבי, כחלק מהצעדים לקראת שליחתו למקום אחר ומימוש הקשר שלנו לכל הארץ מבלי אויב ומתנכר.

כך נצייר בבהירות ובשמחה את הדרך לתיקון בלי להתבלבל מהתרבות השולטת  ונבנה ציבור עם לב יהודי חם פועם בקרבו. נאמין ביכולתה של התרבות היהודית להוביל את המציאות, ונצליח בעזרת ה' לחולל שינוי מהותי.