מצב העניינים בעת הזו

בתוך הבוקה והמבולקה הפוליטיים כדאי שלפני כל דבר אחר נעשה סדר בדברים, שאחרת לא נמצא את הידיים או הרגליים מרוב ידיעות, דעות, מאמרים, פרשנויות, הטעיות ופרסומים רבים שבחלקם הגדול הם מגמתיים.

לפני עידן ועידנים (כך נדמה) עמדה מפלגת הבית היהודי בפני שוקת שבורה ואל הדגל נקרא איש טוב ורב זכויות הרב רפי פרץ. די מהר התברר שהעיסוק בפוליטיקה גדול עליו ואינו מתאים לאופיו הטוב והנינוח. יתרה מכך, התרשמות רבים היא שהחיידק הפוליטי השתלט על האיש ועל מידותיו הטובות עד כי נהיה "עוד פוליטיקאי" תאב שררה וכיסא. המהלך האחרון של חבירה במסתרים לעוצמה יהודית (בניגוד למהלכים שקדמו, בלי לשעות לדעת הרב דרוקמן, תוך הסתרת המהלך ממוטי יוגב ואחרים) תרם תרומה מכרעת לסברה ששיקול אחד גובר אצלו על כל השאר – שמירה על מקומו כראש הבית.

עצם החבירה לעוצמה יהודית הוא מהלך נכון ומתבקש. כל המלעיזים שניסו להמעיט בכוחם של בן גביר ושותפיו נחלו מפלה בדמות נוקאאוט אותו קבלו עת התפרסמו תוצאות הבחירות האחרונות. עוצמה יהודית הביאה למעלה משמונים וארבעה אלף קולות – יותר מהבית היהודי ויותר מהאיחוד הלאומי שקבלו (ביחד) מעט יותר ממאה וחמישים אלף קולות. אלה עובדות ועמן אי אפשר להתווכח.

כהמשך טבעי לראיית צרכי הכלל כמכריעים, להסכמה לוויתור על אגו, תפקידים, כבוד ושררה – הסכימו בעוצמה להסתפק במקומות 3-6-9, למרות עדיפותם המספרית כמוכח בבחירות האחרונות.

חשוב לציין כי למרות ביקורת נכונה באשר לאופן גיבוש מהלך החיבור כמתואר לעיל, נהגו הצדדים הגינות והתחשבות באיחוד הלאומי עת הותירו מקום שני מכובד לבצלאל סמוטריץ' ועוד מקומות ראויים ומידתיים למפלגתו בהמשך הרשימה. אין לזלזל במה שהוא מעבר למחווה – התנהלות כזו והותרת מקומות מכובדים לאיחוד הלאומי הם הצהרה כנה בדבר רצון בהמשך השותפות בתנאים הוגנים.

אינני מתעלם מהקולות (שאינם מעטים) הדורשים איחוד מלא בין הבית לאיחוד הלאומי, מרעיון עריכת הבחירות הפתוחות (פריימריז) ומהרצון לקבל את משוב הציבור והכרעתו בדבר הרכב הרשימה המאוחדת כולה. אלא שעל פי המסתמן, התנאים אינם כשרים לכך, בוודאי שלא באלו הימים בהם על הימין כולו להתעלות ולהסתער על השלטון, לפני שחלילה השלטון יסתער על כולנו עם גזירות הרס וחורבן ליהדות, להתיישבות לתורה וללומדיה.

כעת זו שעת מבחן לבצלאל סמוטריץ'. איש מוכשר שעלה כמטאור בשמי הפוליטיקה הישראלית. כבר בתחילת פעילותו בתנועת רגבים התבלט כביצועיסט ואיש עקרונות. בחייו הפוליטיים התאפיין כמי שככל שהדבר תלוי בו - ארץ ישראל ותורת ישראל אינם ולא יהיו לעולם על שולחן המשא ומתן. בפעילותו עשה על מנת לחזק את אופייה היהודי של המדינה, לחזק את ההתיישבות ו"ליישר" את מערכת המשפט על מנת להסיר את הנגעים והפגמים שפשו בה.

אלא שכעת מתברר שסמוטריץ' מתקשה עם הצבת העובדות כפי שנעשה בהסכם בין הרב פרץ ואיתמר בן גביר. על כך יש להביע תמיהה רבתי!! הרי בצלאל עצמו התבטא לא פעם בעבר כי הדבר האחרון שמעסיק אותו הוא גורלו האישי ומעמדו בכוח וכי בכל רגע נתון הוא מוכן לזוז הצידה לטובת איחוד כוחות. יתרה מזאת – עת נוהל המשא ומתן עם עוצמה בעבר, כאשר הלינו אנשי עוצמה על המקומות הלא ריאליים ואף המשפילים שהוצעו להם השיב להם סמוטריץ' שכך מתנהלים הדברים בפוליטיקה – מי שמצטרף ראשון מקבל יותר מזה המצטרף בסוף מהלך. אם כן, מה מונע ממנו כעת להצטרף לאיחוד ובכך להבטיח הנחת התשתית למיצוי מרבי של כוחה של הציונות הדתית – מאוחדת וגדולה?

לבצלאל הפתרונים.

בשולי הדברים נעיר שהרעיון לפיו על סמוטריץ' לחבור לבנט ושקד מתעלם מהעובדה שבנט מכוון לשאוב אליו מצביעים רבים שמה שמאפיין אותם הוא לאומיות וימניות מחד והשקפה ליברלית ורפורמית (לעתים אף אנטי דתית!!) מאידך. צירופו של בצלאל החרד"לי שמבחינות רבות מהווה סדין אדום למצביעי ימין לא מעטים סותר את תכניותיו של בנט ולכן התרחיש אינו מציאותי.

אחזור כאן על מה שנאמר בעבר ומבטא היום תחושת רבים – איחוד הכוחות כולם צריך שיהיה מהיר על מנת להתחיל לפעול כאיש אחד ובלב אחד לייצר בקרב הציבור תחושה של אחדות אמתית. גרירת רגליים, מריבות, קטנוניות וסחבת תוך מאבקי אגו מתוקשרים – כל אלה ירחיקו ומרחיקים מצביעים רבים מביתם הפוליטי הטבעי לעבר שדות זרים.