סיפור ישן אך אקטואלי במיוחד: "החטוף הישראלי הבכיר"

לאחרונה נחשף הסיפור המדהים על חייו ומותו של ש. החטוף הישראלי הבכיר ביותר.

כל הכתוב כאן מגובה במקורות אמינים, אם כי כמה פרטים שונו מטעמי בטחון-שדה, והרבה דברים איננו יודעים עד היום. מה שמדהים הוא עד כמה הסיפור האישי הזה מייצג את התמונה הכללית בצה"ל ובמדינת ישראל.

ש. נולד במושב באזור בית שמש למשפחה עממית ופשוטה. מגיל צעיר היה מיוחד במינו, לא הולך בתלם בלשון המעטה, ולא מבלה הרבה במוסדות חינוך... כוחו הפיזי הרב היה לאגדה, אף שהיתה לו נכות מסוימת ברגליים, אך הוא לא השתמש בכוחו לרעה.

ש. התגייס ליחידת קומנדו מיוחדת. הוא אהב לפעול לבד. אמרו עליו שהוא צבא של איש אחד. עשוי ללא חת, לא מפחד משום דבר. הוא היה מגיע, לגמרי לבד, הרבה מעבר לקו-הגבול, חותר למגע, פועל במהירות ונעלם. 'הנחש' קראו לו. שיטות הפעולה שלו היו מקוריות ונועזות, מאלתר מכל מה שנמצא בשטח.

היתה לו זהות דתית עמוקה, ואף מנהגים מיוחדים. אבל קשה לתייג אותו במשבצות המוכרות כמו חרדי או דתי-לאומי וכיוצא בזה (אף שהרבה רוצים לנכס אותו). כשהיה נקלע לצרה, הוא קודם כל היה מתפלל ואחר כך מנסה את כוחו. 

ש. בא במגע קרוב במיוחד עם הפלשתינאים באזור עזה. הוא הוציא לפועל, באופן אישי, מבצעי חיסול ממוקדים, ואומרים שהוא גם עומד מאחורי פעולות עונשין נרחבות, שלא ברור עד כמה נעשו באישור המערכת...

אבל ש. הלך והסתבך. מתברר שהיו לו בעזה קשרים מסוג אחר: היתה לו שם אשה. אמנם הזהירו אותו שהקשר הזה עלול לשחק לרעתו, אבל הוא היה בטוח שלא יקרה לו דבר, גם אחרי שהבין שהאשה הזו מעבירה עליו ידיעות לאויביו!  

הצטרפו לעדכונים מהקול היהודי:
בוואטסאפ >>
​בטלגרם >

ש. היה שבוי בקונספציה, כמו כולנו. הוא היה בטוח שתהיה לו התראה מספקת מראש, ושהוא ינצח בזכות היתרון האנושי. הפלשתינאים אכן ניסו לתפוס אותו כמה פעמים, אבל תמיד הוא הצליח לגבור עליהם ולהתחמק. ש. שיחק באש. הוא פשוט אהב לשחק באש.

ויום אחד הכל קרס. בשש וחצי בבוקר, כמו כולנו, גם ש. ישן חזק מאד. התברר שכל סודותיו הכמוסים התגלו לאויב, וכאשר הוא התעורר כבר היה מאוחר מדי. כל האמצעים המיוחדים שהוא סמך עליהם, נמוגו. נראה שאפילו כוחו הפיזי המיוחד נעלם ואיננו.

לפלשתינאים היה מידע מדויק ביותר עליו. כולם הוזהרו שאסור להרוג אותו, המפקדים רוצים אותו חי בעזה! והם הצליחו. הוא נחטף, נאזק והובל בצהלה למנהרה ראשית בעזה תחתית.

משחזור ממצאים וקטעי ידיעות עולה כי ש. היה חטוף תקופה ארוכה יחסית. מתברר שהחוטפים עיוורו אותו, כך מדווחים אנשי זק"א שטפלו בו, ואפשר לנחש מה עבר עליו באותה תקופה חשוכה.

סוף הסיפור עולה על כל דמיון, אבל כך היה בוודאות.

ש. הובא למפקדה הראשית, שם הוצג בפני המפקדים הבכירים של האויב (במקורות המודיעיניים הם מכונים סרנים, כנראה סרן היא הדרגה המועדפת בעזה), וככל הנראה גם בפני קהל צופים נרחב, כולל נשים, מעין חפלה-חגיגה שנועדה לרומם את רוחם.  

אלא שמרוב שכרון ההצלחה ש. עצמו נותר כמעט ללא השגחה. כנראה כבר נחשב בעיניהם כשבר-כלי. אך האמת היא שבמשך תקופת השבי כוחותיו חזרו אליו מעט מעט.

מידיעותיו הקודמות, ש. הבין היטב היכן הוא נמצא. הוא גם העריך שקיימת במבנה תשתית מוכנה של מלכוד לעת הצורך. אט-אט הוא גישש, עד שמצא את החיבור למטעני-החבלה האמורים למוטט את המבנה. ברגע האחרון הוא נשא תפלה קצרה מדם-לבו, ואז הפיל את המבנה עליו ועל הפלשתינאים הרבים שהיו בו.

כעת גופתו חולצה והובאה לקבורה במושב השקט בו נולד. ש. היה לאגדה.