על מה באמת נלחמים?

 יש אמת בטענת שאול טשרניחוסבקי כי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", בפרט אם הקדימו אותו חכמים, גם בעומק וגם בניסוח המדויק, כשאמרו: "חן מקום על יושביו", ועוד אמרו: "חן אשה על בעלה" (שכן, שלוש חינות הן...סוטה מז).

המקום נושא חן בעיני בעליו והאשה נושאת חן בעיני בעלה אף על פי שאינם כליליי יופי...אך בעומק, הן הן הדברים. העובדה כי מקום נושא חן בעיני בעליו, מלמדת, כי מוצא אדם, במקום הפיזי והאטום, לכאורה, איזו 'נקודת חן-נפשית' המתאימה לו, "מתבונן" במקומו שלו ובבואתו המשתקפת שם, ו"נדלק". נמצא כי "אישיותו" של מקום משפיעה וכובשת את אישיותו של בעליו, וכיוצא בזה משפיעה האשה על אישה שלה.

אולי הדברים לעיל מופשטים מדי, ואולי הקשר לכאן ולעכשיו, שמיד אפרט, אסוציאטיבי מידי, בכל זאת דומני שדברים ראויים הם.

החטא הגדול של בנט אינו הרצון הקר והמחושב להיות ראש ממשלה בכל מחיר. להיות מלך, "חשק" עתיק הוא, כבר קדמו אדוניהו בן חגית שהתנשא לאמר "אני אמלוך", ומן הסתם אף לאדוניה, היו טעמים אידאולוגיים כבדי משקל מדוע לו ראויה המלוכה. בעיני, עיקר הפגם, היא חוסר ההבנה על מה מתווכחים, מה העיקר ומה הטפל.

הוויכוח העמוק והמר הניטש בכל העולם, הוא על הזהות. נחדד, הוויכוח אינו על פישרה, על ה"ציור", מה  דמות יש לה, ומי הוא הנאמן לה יותר. השאלה העמוקה יותר היא, אם בכלל היא קיימת? כעוגן, כנקודת ייחוס. הזהות היוותה את הרקע, ה"מסגרת" שבתוכה דנים על חינוך, בטחון, כלכלה ותרבות.

בעבר הדיון היה על זהותה של הזהות. היכן ומתי היא עוצבה? כמה אחורה הולכים... לחלוצים, ללבושי השטריימל החסידים והמתנגדים באירופה, או התרבושים בצפון אפריקה, לדמותם של חכמי בית שני, או בר כוכבא, או למלכים ולנביאים בימי בית ראשון, או לפני כן...ומן הסתם כל שיכוב היסטורי חשף עוד שכבה נפשית ב"פנים" היהודיות שלנו, ולכל שכבה יש את המקום הראוי לה ב"פרצוף" היהודי.      

אך כעת הספק הוא אחר. טוענים ה"מחדשים" אין באמת משהו "סגור" הכל פתוח! כמובן, חוץ מהטלת ספק על הפתיחות עצמה שעליה אין עוררין...

ומכאן יצאו הם לפרוץ דרכים. כל גדר נפרצת בכל תחום שרק תעלו על הדעת. לאום ומשפחה, נאמנות ובגידה, טוב ורע...קצרה היריעה, עד כי "רב הפרוץ על העומד". ההגדרות הבסיסיות, כמו גם ההסכמות בעלות המכנה המשותף הרחב והנמוך ביותר מתפוררות. ומה נותר מהמשפחה היהודית ומהמדינה היהודית?!

בנימין נתניהו, עם כל הביקורת העצומה עליו - ואף אני הקטן הייתי אחד מיני רבים שנאבק בו ובחולשותיו לאורך השנים, וברפיסותו הבלתי נתפסת – בשאלה הגדולה, במקרו, הוא תמיד בחר בצד הנכון.

ברור לו, כי ישנה זהות, ו"ישראל" שמה! חינה של ארץ ישראל עלינו, וחן שלנו עליה. לא לחינם אנשי ה"עוטף", ה"דרומים" אנשי אשקלון ואשדוד ועוד רוב רובם של נושאי זהות, חשים עמוק בתוכם שדווקא ה"חילוני האשכנזי העשיר והרהוט" הזה קולע כחוט השערה אל המקום הכי עמוק, מייקר את נאמנותם הלאומית-משפחתית, מתהלך ברוחב דעת ובנינוחות בטרקליני כל שועי עולם, ומייצג בטבעיות את שמרנותם, גאה בה.

זה "שדה הקרב" הרלוונטי, ונתניהו בחר צד, ולעניות דעתם של רבים הוא לא טעה מעולם בבחירה העיקרית.

בנט טעה! במבחן הראשון, ואני מקוה שגם האחרון. בנט הפנה עורף לכל האמור לעיל, ביודעין ובין שלא ביודעין. הוא לא בחר בשמאל, הוא בחר במחנה שכופר בבחירה. בחירה היא לעולם בין שניים, בין מהויות, בין  זהויות, ואלו  תמו מן העולם, לטענתם.

רק בשולי הדברים נעיר, כי טענת הרב צבי טאו שליט"א, נכונה חלקית. רע"ם אכן שייכים למחנה השמרן ולכן, לטענתו, ראויים הם לבוא בקהל. במיקרו, הדברים נראים נכונים, אך במקרו, הצטרפותם לקואליציית הימין היתה משרתת אסטרטגית, ולאורך זמן, דוקא, את הנרטיב המבולל את הכל בכל.

נמצא, כי לעת הזאת שומה עלינו לסוב על עקבותינו, מן הענפים שהשתרגו לכל עבר, אל הגזע, וממנו לשוב אל השורשים במעבה אדמה. הכרח גמור הוא לחזור למסורת ישראל סבא, להגדרה הפשוטה והעמוקה כי "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" [רס"ג].

לשוב ולגעת בארץ עצמה. כן, זו הקונקרטית, זו שעל כל שעל בה מתנהל מאבק איתנים מר, יום יום ושעה שעה, בין נערי גבעות ואנשי חוות לערבים צמאי דם שאינם מרפים, הזוכים, לדאבוננו, גם לרוח גבית ממוסדות השלטון.

זו האמת, האחיזה ההתיישבותית בכל המרחב, במיוחד זו שהתפשטה אל מחוץ לגדר, כמו גם ההתנגדות השיטתית והאלימה של הערבים לאותה אחיזה, הם הם המגדירים אותנו כעם – "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", דוקא בארץ אנו גוי אחד. 

אז מה עושים? – יוצאים מהקופסה!

דווקא עכשיו עם ממשלה כזו, חוזרים ל"תבניות" הפשוטות, חוזרים לנוף מולדתנו. אחיזה בארץ היא אחיזה בטבע היהודי, חיבור פשוט, ילדותי, שעליו נשענים כל הבניינים המורכבים.

מתחילים לצעוד בשבילי ארצנו, אוחזים בממש. מתחילים להיאבק על מה שנותר, ברצינות ובעקשנות. כתף אל כתף אל מול השתלטות הערבית הממשית, הקובעת עובדות בשטח. עובדות מול עובדות!

ב"ה, נעשה ונצליח!