מדינת ישראל הרשמית על "ספת הפסיכולוג"

סיפור. תוך כדי המחאה החריפה והארוכה נגד ימ"ר ש"י לאחר מותו של אהוביה סנדק ז"ל, אמורה היתה להתקיים פגישה בין מספר חברים ממטה המחאה ("דמי אהוביה זועקים") לבין מפקד מחוז ש"י, פגישה, שבסופו של יום לא יצאה אל הפועל, ובוטלה על-ידינו באותו יום, בגלל התנכלות נוספת ואלימה כלפי נערי גבעות שבה נטלו חלק אותם בלשים שנגחו את רכב הנערים, יום קודם.

את המונולוג הבא תכננתי לומר לממ"ז כרקע וכדברי הקדמה.

מדוע הרשויות מתנכלות לנערי הגבעות, תוך כדי השקעה בכח אדם רב ואיכותי ללא כל פרופורציה למספר הנערים, לחומרת העבירות שהם חשודים בהם, נתונים שאין להם אח ורע גם לא בקבוצות או מגזרים שאלימים פי כמה וכמה?

לענ"ד, כך חשבתי לומר לו, כי נערים אלו, מנקודת מבטה של המדינה. מסכנים את בטחונה. לא רק בהיותם מציתים, לכאורה, "גל ניפוץ" – כתוצאה מחיכוך על בסיס יום-יומי ומתגרה עם האוכלוסיה הערבית, הגורם לערבים לפגוע בתושבי הישובים וחילי צה"ל, ושוב יגיבו נערי הגבעות לפיגועים במעשי נקם, וחוזר חלילה, והתבערה מכלה את הכל – אלא בערעור על הטיעון המוסרי המרכזי שעליו נשענת המדינה, כמדינת העם היהודי.

הקמת המדינה, מנקודת מבט חילונית, התאפשרה אך ורק בגלל חלון הזדמנויות קצר שנפער לאחר השואה האיומה. נמנו וגמרו אומות העולם, כי ראוי שלעם הדווי הזה לאחר כזו שואה, שתהיה מדינה. זהו האתוס המכונן של האומה ולא בכדי מובאים ראשי ממשלות ונשיאים עת דורכת רגלם בארץ הקודש ל"יד ושם". זו נקודת המוצא הקיומית, זו המסגרת המוסרית, תמצית הקדושה של מדינת ישראל.

מבלי שנכנס לסדר השתלשלות הדברים ההסטורי, דומה, כי ישנה הסכמה בינלאומית - לעת-עתה, שכן תהליך הכרסום גם כלפי הסכמה זו נמצא בעיצומו - כי גבולות 67 הם הם הגבולות הלגיטימיים והמוסכמים על רוב מדינות העולם. נמצא, כי כל זליגה התיישבותית מעבר לקו הירוק, לא רק שאיננה מוסכמת, אלא, שומטת את הטיעון המוסרי מתחת רגלינו, שכן את אשר עשו לנו אנו עושים לערבים, ומכאן הדרך הקצרה והסלולה ל"זיהוי התהליכים" הידוע...

אכן יש פער אידיאולוגי בין השמאל לימין הפוליטי, אך לא בפרקטיקה, ואפילו לא ברטוריקה. ה"דיבור פנימה" של הימין המדבר עם מצביעיו-בוחריו המסורתיים מדבר, אכן, בקודים יהודיים, אך ה"דיבור החוצה" זה המכוון כלפי אומות העולם מיושר עם השמאל "מלא מלא". 

למתיישבים השוקטים על שמריהם הספונים בבתיהם המתוחמים היטב ב"קו כחול" וברוב המקרים גם ב"גדרות חכמות" הממחישות עד כמה מדובר כאן ב"נטע זר", כובש ומלאכותי שאין סופו להתקיים, האיבה המובנית של השמאל כבושה ומוצפנת, אך היא שם ,לוחשת...את עוצמתה חשנו בגירוש מגוש קטיף.

אך יש מי שמתגרה בה, מעורר אותה, מלהיט. באים נערים חצופים ולא מורכבים ומטיחים מעל ומתחת לפוליטיקלי קורקט, את האמת שינקו מהוריהם ומרבותיהם שכל הארץ שלנו היא. אינה דומה הצהרה מופשטת וסנטימנטלית, כי מרחבי הארץ כולה נחלת אבות הם אותם, לאחיזה ממשית, "חותרת למגע", מתחככת עם החקלאי הערבי בטענה כי "כולה שלי". הערבי הוא הגזלן, כך טוען נער הגבעות, וחלקת האדמה אותה הוא חורש משכבר הימים כבושה היא תחת ידו, וראוי שתחזור לבעליה. פשוט, כי דוקא טענה זו כחה רב לה פי כמה בהשוואה לטענת ה"מסכנות".

תהום פעורה בין הסיפור של המדינה הרשמית – התובעת "חלקת אלוקים קטנה" בה נזכה גם אנו, אחרי אלפיים שנה, להניח את ראשנו עליה, ככל העמים – לסיפור, הלוקח את שלו, בכח הזכות ובזכות הכח, טעון בשורה ותביעה ממשית של נערי הגבעות.

וכשזה הפער נעשים אוהבים לאויבים.

והנה, בשבועיים האחרונים, מבצע "שומר החומות", נבעו מצפוניו של העם הערבי, זה היושב בציון הקטנה בגבולותיה המוכרים והלגיטימיים על כל באי עולם. אלה האוכלים מפיתנו, אלה המעורבים בכל, בעלי זכות בחירה וההיבחרות, קמו עלינו להורגנו. כך סתם ביום בהיר. לא ממש סתם, טענה בפיהם, הארץ הזו, כן זו בגבולות 48 - גזולה היא בידכם. לא ניתן לרפא את טראומת השואה תוך כדי נישולו וגירושו של עם אחר. כנראה, שב'סיפורה' של המדינה אין די, אדרבה, הטענה מתהפכת עלינו מאותו טעם עצמו.

אך לא זה העיקר. כאן רק מתחילה הדרמה.

מדינת ישראל משותקת. אין משטרה, אין הנהגה. דממת אלחוט.

עשרות נערי גבעות, ובעקבותיהם מאות ואלפים נוהרים אל הערים רמלה ולוד. סלתה ושמנה של החברה הישראלית, בוגרי יחידות קרביות, סיירות, קצינים וסתם אנשים טובים שלא יכולים לעמוד מנגד - תגובה טבעית וספונטאנית של עם חי, גאה ונחוש, האוהב את רעו ועמו כמוהו ממש.          

אך כאן מגיעה ההפתעה, או יותר נכון ה"סטירה המצלצלת" - ב'הא הידיעה' - ממדינת ישראל הרשמית. החרמת נשקים, מעצרים, "פורעים", סימטריה מחליאה בין הקרבן לתוקף. והדברים ידועים.

מה פשרם של דברים?! אתמהה

הנה הצעת פתרון והבוחר יבחר. נדגיש, די ברור, כי חוסר התגובה ואוזלת היד "מהראש" האמור להתוות מדיניות, ועד "הרגליים" האחראיות על הביצוע, לא היו מושכלים ומבוקרים עד הסוף, סוג של "אי-שפיות זמני. אבל פשוט לעניות דעתי, כי התגובה החריפה הדוחה את הימין (תרתי משמע) המקרבת, "יושבת" היא על משהו...מגיעה מהנחות יסוד השורות "מעל הראש" ומשם הן מטפטפות למטה אל המודע.

אם נשתמש במושגים תלמודיים, נאמר, כי בעוד אצל נערי הגבעות ה"חפצא" – הגאוגרפיה מציפה את היהודיות, הארץ מלבה את התודעה, וככזו, כפי שכבר הוסבר, היא מאיימת על הנרטיב, הנה כאן ב"מלחמת לוד", נחלצו היהודים לעזרת ישראל מיד הצר הערבי הבא עליהם, ושוב צפה לה היהודיות, והפעם מצד ה"גברא" מחיבת העם, התחושה כי אב אחד לכולנו ואיש את רעהו יעזרו. ואם תאמרו, מה רע מצאה המדינה באינטימיות יהודית שכזו?     

שני דברים – ששמעתי מהרב יגאל לוינשטיין - הטביעו את העולם החופשי בדם וצער אינסופי, דתיות משיחית (אינקוויזיציה, מסעות צלב, גי'אהד איסלמי) ולאומיות ההופכת לפשיזם ומשם לנאציזם. המסקנה תורגמה לפתיחת גבולות, לכלכלה משותפת ולנסיון להפוך את אירופה לישות אחת.

רוח זו נקלטה היטב במחוזות השמאל החילוני ששורשיו נטועים עמוק בהלכי הרוח האירופאיים, ומשם הדרך קצרה לראות, בכל "דתי-לאומי" – על שני חלקי זהויותיו – איום ממשי על החזון החדש השואף לפרק את היחיד ואת החברה משיוכו הדתי-תרבותי-לאומי.

מסקנה. חידוד זהויות וההבדלה בין העמים מסוכנים, ההתבוללות בכל מובניה – מבורכת. בניסוח אחר, אם בעבר הגדרת המדינה, כמדינה "יהודית דמוקרטית" היה סוג של סטארט-אפ, נסיון מוצלח לרבע את המעגל, מתברר כעת, כי ה"יהודית" מאיימת על ה"דמוקרטית" (המהותנית), חשיבה קוהרנטית תגיע למסקנה, כי כל דבר שבשם ישראל מכונה, ובמיוחד אם הוא מודגש, מאיים הוא על ה"ביחד" הדמוקרטי שלנו.

אם כנים דברינו, אין להתפלא לא על המעצרים ולא על החרמת הנשק של אותם נציגים אוטנטיים של ה"מגזר" הנחלצים חושים לעזרת אחיהם, ומוכים בתדהמה לנוכח תגובתה של המדינה.

לאן לוקחים את כל מה שנאמר כאן ומה צריכות להיות המסקנות העקרוניות, הרוחניות והאופרטיביות?  שאלות מצוינות.

בשולי הדברים נעיר, ונאיר לחברים מבית.

לא לפני זמן רב עמדתם, בהכללה כמובן, כצופים מן הצד, ממאנים להאמין כי מדינת ישראל רודפת, מתעמרת, פוגעת ואולי אפילו הורגת בקלות דעת נערי גבעות, סתם כך ללא סיבה, ומן הסתם הפטרתם מתחת לשפמיכם - "אין עשן בלי אש" וכו', וטוב עושה המדינה לאלה הפוגעים בשמה הטוב של ההתיישבות...הנה באו הימים האחרונים, וביררו את אשר כבר אמרנו. ישנה סיבה ברדיפת נערי גבעות ויש טעם לרדיפת השלטון אתכם בלוד – ובעומק, הכל מאותה סיבה ומאותו טעם!

דווקא לעניין זה האחרון, דומה, כי המסקנה ברורה. אל תתנו ידיכם למפרידים ולמפלגים.

"איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק" זאת ההדרכה הפשוטה והטבעית, כך צריך לנהוג כלפי כל אלו ש"עמך בתורה ובמצוות", אלו הכואבים את כאבם של ישראל, החשים כי גאוותם של ישראל נשבתה בידי אחרים.