מכתב גלוי לאילת נחמיאס ורבין

בס"ד

מכתב גלוי

לח"כ לשעבר אילת נחמיאס ורבין

השלום והברכה!

תגובה מנקודת מבט סובייקטיבית לקריאת האחדות שנשמעה על ידך בערב תשעה באב.

הקריאה לאחדות יחד עם ההצהרה שבכוונתך לצום השנה עוררה אותי למחשבה נוספת על סוגיית האחדות שחוזרת בכל שנה כריטואל קבוע.

מהי אחדות? האם ההכרח לחיות זה בקרבתו של זה מולידה אותה? האם די לה לאחדות, כי נפנים את הפתגם הציני, השגור בפי רבים, כי אם לא נבין שאנו תלויים זה בזה נהיה תלויים זה בצד זה? האם מספיקה העובדה שאנו מדברים באותה שפה כדי לכפות עלינו את ה"ביחד"?

או שמא יש משהו עמוק יותר שאמור לקשור בינינו, משהו שמזין את חווית ה"יחד". אולי אפשר לקרוא לזה אמפתיה, הזדהות עם כאב, רחמים... אך מהו סודה של האמפתיה? מהיכן היא מתחילה?

ישנם צדיקים שרגישותם מגיעה עד לתולעת קטנה הנאנקת מתחת לאבן... אך ברור כי רגישותם צומחת ומתפשטת מ"נקודת אמצע" – רגישות לנוכחותו של ה' - מישהו שנמצא "מעבר מעבר", אך ממנו תוצאות חיים לכל הנמצא ודרכו ועל-ידו הכל קשורים... ומאותה "נקודת אמצע" רגישותם נמשכת לעם קרובו, ומשם מתפשטת רגישותם למי מאומות העולם שאכפתי אף הוא, במידה זו או אחרת, מה' ומהעדפותיו, ובסוף במעגלים הולכים ומתרחבים הוא גם רגיש ל"אחר".

אך מי שרגישותו מתחילה ומסתיימת ב"אחר" משהו כאן לא "מריח" טוב...

הבהרה, אני פונה אלייך כדמות המזוהה עם השמאל וערכיו, תוך כדי הכללה גסה וסטראוטיפית שאינה מבחינה בגוונים השונים שבמחנך. אף על פי כן, יש יסוד של אמת בהכללה פשטנית, שכן בסוף כל מחנה השמאל נמצא על רצף אחד, "שרשרת הדבקה" אחת מהטעם הפשוט, כי כולם חולקים את אותן הנחות יסוד. פשוט שהכללה זו, נכונה וזהה במדויק גם למחנה הימין.  

מכאן, אני רוצה להפנות אלייך מספר שאלות...

מתי חש מחנה השמאל אמפתיה לתושביה היהודים של דרום ת"א הנאנקים תחת ידם של...?

מתי חשתם אמפתיה לצבור היהודי החי מדרום לבאר שבע – אזור נרחב שאין בו לא דין ולא דיין?

מתי חשתם אמפתיה לצבור החקלאים היהודי שנגזל, נשדד ונגנב לאור היום... מה שמכונה "טרור חקלאי"? והמשטרה "מגלגלת את עיניה"

מתי חשתם אמפתיה לאלפי בנות בחלקן הגדול קטינות הנפתות ובסוף נעשקות ונאנסות על ידי... ומובלות לאי שם...?

מתי חשתם אמפתיה למצוקותיהם הבטחוניות, הכלכליות, המשפטיות לאחיכם היושבים אי שם מעבר לקו הירוק? והיכן הייתם כשנזרקו-גורשו 10.000 מהם מביתם לפני חמש עשרה שנה?

וישנה עוד רשימה ארוכה של קבוצות שפשוט "אינן קיימות"... כמו למשל הצבור החרדי המופלה לרעה באכיפה בררנית בתקופת הקורונה.

מה תאמרי? אתה עושה לעצמך חיים קלים. שכן מול כל קבוצת מגזר שהזכרת ישנה קבוצה שנמצאת בצד השני של המתרס, בהתאמה גמורה – ממש הצד השני של המטבע – והיכן רגישותו של מחנה הימין לאלו שעשרות שנים התעלמה מהם החברה היהודית? (סודנים, ערבים, בדואים וכו')

שאלה מצוינת. אך התשובה בעיני פשוטה. אמפתיה ורגישות חיבים להתפשט במעגלים, ממש כעיגולים הנוצרים במים לאחר שאבן הושלכה לתוכם. מבפנים החוצה מהקרוב לרחוק, כך טבעו של אדם "הקרוב אצל עצמו" וכל הקרוב קודם, כך טבעי ואנושי. ממש לא במקרה, גם התורה מטפחת את אותה תחושה טבעית – ולכן "עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת" - אף שהיא משקיעה במקביל מאמצים כבירים כדי להפקיע אותנו מעודף רגישות ודאגה לעצמנו ולמעגל הקירבה האולטימטיבי.

אך לא ניתן לדלג על הסדר הזה.

נחזור לאחדות. אחדות שמזינה אותה דאגה ואפתיות יש לה קיום. אחדות פורמלית של "משלמי מיסים", של "דוברי עברית" כמו גם אחדות של "בעלי תעודת זהות כחולה" – אין בכוחה לייצר את מה שאת מבקשת.

איך אומרות הסבתות: "דם זה לא מים" יש משהו בגרעיניות המשפחתית שמלכד, בזכרון הקולקטיבי המשותף שמדביק אותנו. יפה הכרזת שאת הצום הזה תצומי, השנה בפעם הראשונה. אך בכך לא די. נכון שבית המקדש חרב בגלל שנאת חינם, אך דומני כי הויכוח היה בעיקר על ה"איך" ולא על ה"מה". כלומר, הפלטפורמה היתה מוסכמת: כולנו בני אב אחד אנו, עובדי ה', בעלי אתוס לאומי מובחן. המחלוקת היא על איך עובדים את ה', האם המרד יצלח כן או לא, אך בסוף, זו שאלה טקטית ולא מהותית..

אך אצלנו, אחרי 2000 שנה הויכוח הוא על ה"מה". מה מגדיר אותנו כעם? כ"לאום"? יש דבר כזה בכלל? מהי זהות ומהם מאפיינה? למי אני שייך? למי לבי נתון? לאחיי היהודים? או ל"נרדף" באשר הוא, תהיינה הסבות לרדיפה אחריו אשר תהיינה לבי אתו? או חמור יותר, לבי נתון ל"אחר" באשר הוא, כאשר יתרונו היחסי שפשוט הוא אינו יהודי...ה"אחר" מגדיר את זהותי במדויק ובתמציתיות. כל מה שיהודי או מריח יהודי אני ההפך הגמור. הניסוח בוטה אבל לא כל כך רחוק מהאמת לפחות בקצוות המחנה.

רבים מחברייך הדתיים אוהבים לצטט את מאמר חז"ל – ההפוך מן הפשט, ואף על פי כן – כי "גדול השלום, שאפילו ישראל עבדו עבודה זרה, ושלום ביניהם אין השטן מקטרג ביניהם שנאמר" "חבור אפרים לעצבים [דבוק לעבודה זרה] הנח לו [אין ה' בא בטרוניה כיון שהשלום ביניהם]

בממלכת ישראל באותה תקופה ה"שלום" פשוט היה, האחוה הטבעית המבחינה אותנו משאר עמי האזור היתה כנראה עובדה קיימת, ולכן היא דחתה את ה"מקטרג". אך האם אפשר להמציא שלום יש מאין?! 

כשאין מסגרת רעיונית אחת , וכשהזהות הלאומית "פריכה" ומאבדת את צורתה, לא ניתן לקיים אחדות. מהי "נקודת היחוס" שסביבה אנחנו מתחילים לרקום את החלום?! בלעדיה לא נצליח. להרות דבר. מבחנה של אותה נקודה ארכימדית הוא ביכולתה לייצר חום אנושי, קירבה, דאגה כנה ונכונות למסור את הנפש עבור חברו.

אחדות היא סימן כי "אנשים אחים אנחנו" בעלי מצע משפחתי-אתני ורעיוני משותף. האחדות אינה יכולה לחולל את המצע המשותף לגרום לו להיות. נכון, על גבי השותפות הטבעית, יכולה ההסכמה לאחדות למזער ולהקהות את הקיטוב והמדון, אך התנהגותיות אחדותית אין בכוחה לחולל אחוה.

המחשה קטנה לאחדות פורמלית שלא "תחזיק מים" היא האחדות שמנסה כבוד הנשיא לחנך את הצבור אליה והיא חזון העם המורכב מארבע שבטים...ברור לכל בר דעת, כי חלומו של הנשיא מביא אותנו בצעדי ענק לנקודת האל-חזור שממנה את כל כך חוששת.

סוגיית האחדות חשובה ויקרה וראויה לעלות על שולחן מלכים. אך תנאי הסף הוא, כי בעניין זה ידונו רק יהודים שמבינים כי רק יהודים יכולים להיות שותפים לדיון החשוב הזה...

יהודים אינם חשודים בצרות עין לאומית, ב -DNA  שלהם חקוקים הגנים ה"אברהמיים" האחראים על ה"פניה החוצה", לצרף עוד ועוד "רוקדים" למעגל היהודי התוסס והשמח. אך את המאוחר אסור להקדים.

סוף סוף, המקדש, שעינינו אליו נשואות, עליו נאמר: "והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונשא הוא מגבעות ונהרו עליו עמים. והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל ה' ואל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו..."