הנחת האלונקה על הכתף, היא נשיאה בעול שלא מתחמקת מעזרה פעילה לזולת ולחברה. הבנה זו הביאה את חכמינו למנות אותה כאחת מארבעים ושמונת הקניינים שבהם התורה נקנית. "נושא בעול עם חברו" (אבות ו), הוא יסוד בסיסי של תורה שבלעדיו יש לימוד ועיסוק בתורה, אך אין לו קיום. אפשר לקנות תורה ב'עריכת שפתיים', ואפשר לקנות תורה ב'מיעוט תענוג', אך שלימות של תורה נשענת על ארבעים ושמונה תמיכות, שאם חסרה אחת מהן אין היא גורעת מיציבותה של התורה, אך היא גורעת משלימותה.
נושא בעול אינו משתתף בצער. הגדרת הערך הזה, עניינה עשיה מעשית שאינה נשארת בתחום ההבנה, ההקשבה והאמפתיה. לשאת בעול הוא עזרה וניסיון מעשי להוציא את האחר מהצרה או מהמצב שאליו נקלע. משל למה הדבר דומה, להשתתפות בצער הזולת על סגירת העסק שלו בימי נגיף הקורונה, או ניסיון למצוא לו עבודה חלופית ולתת לו יכולת פרנסה. מגמה זו עמדה ביסוד הקמתה של עמותת 'תעסוקטיף' אחרי הגירוש מגוש קטיף, כשגם היום עיסוקה הוא בקידום אוכלוסיות מוחלשות.
להיכנס תחת האלונקה הוא להרגיש בגוף את הצרכים של האחר, במקום להשקיף מבחוץ ולהבין את הצורך. זוהי תורה. כשחכמים מנו את העניין הזה בין קנייני תורה, הם לימדו שהוויות אביי ורבא בתלמוד ופירוש רש"י לתורה, עומדים על נושא בעול עם חברו. בזה הם גם לימדו שמי שאינו נושא בעול, תורתו חסרה ופגומה. מהי הסיבה שהדבר כל כך חיוני לקניין תורה? מה ראו חכמים לתת ללומד את החשיבות של תן כתף, לקיום התורה שלו עצמו?
אפשר להבין שנתינת כתף היא יציאה מהמרחב הפרטי האישי האגואיסטי, וכניסה אל המרחב החברתי-קהילתי-לאומי. היה חשוב לחכמים להבהיר שתורה אינה אישית. לתורה יש מחויבות מרחבית. תורה אינה מצטמצמת בבית מדרש ואינה מגדר לעצמה, היא השפעה ונתינה, נשיאה בעול ואכפתיות, שבלעדיהן נשארת התורה בארבע אמותיו של הלומד. תורה היא אור ומצוה היא נר. הצד השוה שבהן הוא הארה לסביבה וסילוק של חושך. תורה שנשארת במרכזו של ה'אני', הופכת להיות אגואיסטית, שכל עניינה הוא להתמודד עם הצרכים האנוכיים. 'אני' שמסוגל להזיז עצמו הצידה ולשים במרכז את ה'אנחנו' ו'ההם', יכול להביא את התורה אל העולם. לשם כך יש לתת כתף ולשאת בעול עם חברו.
מפליא להבין איך נתינת הכתף בימי מגפת הקורונה, אינה רק חיסון עצמי, כי אם חיסון חברתי. החיים האינדיבידואליים אינם מנותקים מהחברה ואינם עצמאיים. כל פרט הוא חלק מהחברה, וכל יחיד מרכיב את החברה ובונה אותה. חיסון בכתף האישית, היא חיסון חברתי. להימנע מחיסון היא הימנעות חברתית, הבוחנת את עצמה לפי צרכיה האישיים, במקום לתת כתף למען הזולת והכלל. יכולות להיות סיבות רבות מוצדקות ונכונות מדוע לא להתחסן, אך הצד השוה שבכולן היא חשיבה אגואיסטית שאין בינה לנתינת כתף ולא כלום.
כשהחברה מתמודדת עם נגיף הרסני, זו אינה בעיה אישית. בעיות אישיות ניתן לפתור בדרכים אחרות. זו גם אינה בעיה קהילתית ואף לא בעיה לאומית. כשהקב"ה מביא עלינו נגיף כזה, צריך להיות מספיק אובייקטיבי כדי להבין שזו אינה בעיה אישית. צריך לדעת לשנות ראש כשבעיה אוניברסלית משנה את החיים, וגורמת לסדר חדש שצריך ללמוד לחיות אתו. יחידים וקבוצות שהצליחו להתגבר על הנגיף, צריכים להודות לבורא שהציל אותם מחורבן. אך להסביר למשפחות שאיבדו את יקיריהן עד כמה לא כדאי להתחסן, זו התעלמות ופגיעה במקרה הטוב.
לפני ארבעים שנה כשנערך במדינה מבצע 'שירותרום', כתבה המשוררת נעמי שמר את השיר 'תן כתף'. היא התכוונה בשירה להביא לתודעה, עד כמה נשיאה בעול של תרומה כספית גופנית או נפשית חיונית לחברה. והנה הפך השיר הזה להימנון של קורונה. היא הבינה שנתינת כתף עוזרת ומחזקת את החברה. היא גם הבינה שנתינת כתף משנה את העולם, לא רק את החברה. במילים פשוטות היא כתבה והלחינה את המידע הזה, שהיום הוא נר שמאיר את אפילת הקורונה:
"תן, תן כתף / כי בחושך שעוטף / ובלב הסערה / זה עוזר עוזר נורא / כן כן זה עוזר / גם אתם הדליקו נר / הנרות הכי קטנים / אור גדול נותנים". היא יודעת שבלב הסערה כל כתף עוזרת, גם אם לא מרגישים אותה. הסולידריות והשיתופיות בונים חברה. זה אינו קבוץ של פרטים, זה "איש אחד בלב אחד". כך מבאר רש"י בפרשת השבוע יתרו על הכתוב "ויחן שם ישראל כנגד ההר". לשון יחיד של 'איש אחד' מורה על אחדות ושיתוף של כולם יחד. בפרשת בשלח משנה רש"י את הסדר על הכתוב "והנה מצרים נוסע אחריהם", וכותב: "בלב אחד כאיש אחד". מהו ההבדל בין שני המקרים? איש אחד תחילה, זו הגדרה של אחדות. לכן בני ישראל שהיו כאיש אחד, ביטאו לכידות והטיית כתף. אצל מצרים היה לב אחד של רצון מכוון תחילה,, אבל לא איש אחד.
"הדליקו נר אל תוך הלילה / לילה יהפוך ליום / הדליקו נר אל תוך הלילה / כאן שם ובכל מקום / זה מה שיש / גם אתם הדליקו אש / כך ביחד עם כולם / נהפוך את העולם". אחדות של נרות היא הארה עולמית. הנרות הכי קטנים אור גדול נותנים ברחבי תבל. אחדות וסולידריות, אכפתיות והשתתפות זה שם החיסון, שירחיק מאתנו את הנגיף. תן כתף גם בחושך שעוטף וגם בגשם השוטף. הכתף שלך היא חיסון של חברה, וחוסן לישראל. כדי להיות שותפים עם הבורא, צריך להשתתף עם האחר. כך גזרה חוכמתו יתברך. מי יתן ונזכה.
