המדינה או הממשלה?

א. הפרדת הדת מהמדינה

בתקופה האחרונה פועל במרץ ארגון בשם מרכז ליב"ה ליבה יהודית בציבוריות הישראלית– ארגון שהקימו תלמידיו של הרב צבי טאו, כדי להילחם בגל חקיקה אנטי דתית שהובילו מפלגות מסויימות בממשלה האחרונה, מתוך פחד לפגיעה בציביון היהודי של מדינת ישראל, או כלשונם – להילחם בהפרדת הדת מהמדינה.

במסגרת הפעילות הם ארגנו כינוס רבנים גדול בירושלים ומפיצים חומר הסברה כנגד החוקים. הרבה מפעולותיהם מכוונות דווקא נגד מפלגת 'הבית היהודי' שהיא כביכול הנציגות הגדולה של הציבור הדתי בכנסת, אבל בפועל מכל מיני סיבות לא מביעה עמדה נחרצת בנושאים של דת ומדינה.

הפעילות הזו היא כמובן דבר טוב כמו כל פעולה שיהודי עושה למען חיזוק יראת השמים וקיום תורה ומצוות. הבעיה היא שהציבור לא קונה את זה. הציבור רואה מפלגה שחברים בה אנשים דתיים, שמשתדלים במגבלות הפוליטיקה כמובן, לקדם ככל יכולתם את ענייני היהדות, והוא לא מבין למה לא לסמוך על שיקול דעתם. והטענות שאנשים אלו מחפשים דווקא לפגוע ביהדות נשמעות במקרה הטוב קצת מגוכחות.

אבל בסוף, יש כאן שאלה אמיתית ואת השאלה הזאת צריך לשאול: איך באמת קורה דבר כזה? הממשלה האחרונה היתה ממשלה מאד דתית אפשר לומר - שר חינוך דתי, שר כלכלה דתי, שר דתות דתי(...), במפלגת השלטון חברים דתיים רבים וגם השאר כולם בעלי זיקה גבוהה ליהדות. איך זה קורה שדווקא עכשיו ישנה כזאת שחיקה ביהדותה של המדינה?

רבי נחמן מביא משל נפלא על הפסוק "ויהי הם מריקים שקיהם". שיש אדם שנושא שק והוא רואה שיש חור וכל התבואה נופלת ואז הוא הופך את השק ומרוקן ומנער אותו, ולא מבין למה הוא לא מצליח לרוקן את החורים...

התשובה קשורה למושג 'דת ומדינה', למען האמת, קישור המושג 'דת' לתורה והמצוות הוא המצאה של הציונות. ביהדות אין דת, אין יהודי דתי ויהודי לא דתי. להיות יהודי פירושו להיות שומר תורה ומצוות. לכן בשו"ע מוזכר מי שאינו שומר תורה ומצוות כ'פורש מדרכי ציבור', למרות שנאמר "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא", מבואר בתניא שהדברים נאמרים לגבי נשמתו או לגבי יכולתו לחזור בתשובה, אבל באותו רגע של החטא הוא נעשה אינו יהודי ר"ל.

הציונות שהפרידה את ה'דת' מהיהדות, הפכה את שמירת התורה והמצוות ל'דת' וממילא לנושא לדיון האם להפריד את הדת ממדינת 'ישראל', או לחבר אותן.

עפ"י התורה בשם 'מדינה יהודית' יכולה להיקרא רק מדינה שמחוייבת לתורה ולמצוות, בלעדי זה היא לא יהודית. מחוייבות לתורה ולמצוות היא לכל המצוות כולם, ובפרט למצוות הציבור, לשמירת שבת ציבורית (וליצירת מערכת כפיה על הפרט...) למערכת משפט תורנית בלבד, לגירוש הגויים, ביעור עבודה זרה וכו'. מדינה שאינה מחוייבת לתורה ולמצוות גם אם נניח כל תושביה היו יהודיים, היא לא מדינה יהודית. "מדינה יהודית שאינה מבוססת על יסודי התורה הרי-היא הכחשת המקור היהודי, מתנגדת למהותו ודמותו האמיתית של עמנו וחותרת תחת יסוד הקיום של עמנו". כלשונם של הרבנים בכינוס הרבנים שקדם לזה האחרון בבניני האומה, וילנא תרצ"ז.

אבל העיקר – שבמדינה יהודית אין שום אפשרות להצבעה ולהחלטת רוב נגד התורה, עצם זה שיש בניין שבו מתאספים אנשים ומקבלים החלטות, וחושבים שתאורטית יש להם סמכות להחליט נגד התורה, גם אם בפועל כל ההחלטות שיתקבלו שם יהיו נאמנות לתורה והמצוות – זה עצמו סותר את התורה וחילול ה' יותר מכל הדברים שצעקו עליהם הרבנים בכנס האחרון.

ב. הבעיה במדינה ולא בממשלה

החוקים הדתיים במדינה אינם הופכים את המדינה ליהודית ולא משפיעים על צביונה להיות 'דתי', היהדות איננה ציביון, היהדות היא קבלת עול ולא תכשיט, היהדות היא הכרה שה'תורה קדמה לעולם', ובלעדיה אין קיום לשום דבר בעולם.

ובכל זאת, חוקי הדת במדינה – הגיור, הנישואין, כשרות ושבת הועילו מאד לאפשרות של יהודים פרטיים לקיים תורה ומצוות גם במדינת ישראל. ולכן ברור שהפגיעה בהם היא מסוכנת מאד וצריכה לעורר אותנו, אבל מחובתנו להבין מראש שכל שיתוף פעולה בין 'דת' למדינה שהיא לא-יהודית, הוא מקרי בהחלט, והוא לא יוכל להחזיק לאורך זמן. ומכאן מגיעה גם התשובה לשאלה שפתחנו בה כיצד דווקא ממשלה עם הרכב כזה דתי פגעה כל כך ביהדותה של המדינה.

התשובה היא שהבעיה נמצאת דווקא במדינה ולא בממשלה, כנגד המשפט המפורסם "אנחנו בעד המדינה ונגד הממשלה". המדינה היא מדינה 'ציונית', שמשמעו שהיא קמה מכוח התנעה שגרסה שהלאום של עם ישראל הוא דבר נפרד מהתורה ולכן המדינה בהגדרתה לא מחוייבת לתורה ומצוות. המדינה לעולם לא תהיה דתית לגמרי שהרי זה סותר את קיומה[1] ולכן ממילא הדת נמצאת מראש בעמדת ויתור.

חוקי היסוד של המדינה הם השוויון וזכות הפרט לחיות את חייו (שערכים אלו בעצמם נגד התורה, שמכירה בהבדלה ומלאה בכפיה.), וכל חוק דתי צריך להיכנס למסגרת שלהם. בתוך המשבצת הזאת משתדלים נפתלי בנט וחבריו ובהצלחה לא מעטה יש לציין, לתמרן בלוליינות מדהימה ולנצל כל אופציה להכניס את התורה והיהדות כמה שיותר... אבל גם הלוליין הכי מוצלח לא יכול לדחוף תורה שהיא אין סוף לתוך משרד דתות אחד קטנטן... ולכן התלונה האמיתית היא לא על אותם נבחרי ציבור מבולבלים ומסכנים, אלא על אותם רבנים שנלחמים נגד הפרדת הדת מהמדינה, ולא נגד המדינה שמפרידה בין היהודים ליהדות.

במילים אחרות – מי שנלחם נגד הפרדת המדינה מהדת, מוותר בעצמו על שלמותה של התורה ועל כל הציוויים הנוגעים לחיי הציבור בעם ישראל. הוא נלחם עבור קישוטים ו'ציביון' דתי למדינה, שהרי על נאמנות ומחויבות – אין על מה לדבר מכיוון שהכנסת עצמה סותרת את המחויבות לתורה ומצוות[2]. וממילא אין למאבק הזה יכולת עמידה כנגד הפרצות של ה'מתחדשים' הטוענים, ובצדק – אם כבר לא מדברים על נאמנות ועל 'קבלת עול', אלא על 'ציביון' וקישוטים תוך כדי ויתור והעלמה בנושאים שהם גופי תורה (התבוללות, עבודה זרה, בית מקדש וכו'), אז למה לא לקבל כבר את הקישוטים והרפורמות שלהם שהם יותר יפים ויותר מתקבלים? (שבת ישראלית, חוק גיור נחמד יותר וכו').

ג. מלכות ישראל –

לכאורה, המסקנה של הדברים היא מאד חרדית – המדינה היא לא יהודית ולא יועיל שום מאבק לשינוי - "את תכתוש את האוויל במכתש בין הריפות לא תסיר איולתו ממנו", אבל התשובה היא באמת הפוכה -

מי שמבין שבנוגע להשפעה על חוק הגיור הדרך הנכונה היא לא לנסות 'להשפיע מבפנים' ולחשוב כיצד ניתן להזיק כמה שפחות ולתקן את החוק. ומי שמבין שעצם הישיבה בממשלה כזו היא חילול ה' שמזיק יותר מההצלחות הקטנות שמצילים ו'ממזערים פגמים'[3], צריך להבין גם שאותו הדבר נכון גם על הישיבה בכנסת, שבהגדרתה פוגעת בסמכותה הבלעדית של התורה כאמור לעיל. כמו גם לגבי שירות בצבא, שאינו פועל לפי חוקי התורה ושעומד נגד ההלכה ובעיקר נגד המחוייבות לה.

ובכל זאת – זאת אינה גישה חרדית שטוענת שאין לנו חיוב, ואף אסור לנו לנקוט צעדים מעשים להבאת הגאולה, להילחם ולכבוש את הארץ ולהקים מדינה יהודית. להפך - מחובתנו לארגן כינוס רבנים שלא רק יגידו את דעת התורה בנוגע לגיור, נישואין וכשרות אלא יגידו את דבר התורה על הלכות גר תושב, על המצווה לבער עבודה זרה, על מינוי מלך ובניית בית המקדש. שיקראו להקמת צבא יהודי אמיתי ולהקמת מדינה – מדינה יהודית שמחוייבת לתורה ומצוות.

איך אומרים? – אם גם אתם תרצו – אין זו אגדה!!!