מדינת ישראל – מציאות ותיקון

המציאות של עם ישראל בארץ ישראל כיום היא מורכבת מאד. אור וחושך משמשים כאן בערבוביא. מצד אחד יש כאן הרבה דברים טובים - רווחה גשמית של עם ישראל בארץ, צבא חזק שתפקידו להגן על אזרחי המדינה, ריבוי מוסדות תורה, הרבה יהודים שמתקרבים לצור מחצבתם, ועוד ועוד. מצד שני, יש גם הרבה צללים – תרבות חילונית וחולנית, פיגועים ופגיעה בחיי יהודים, עירוב בין יהודים לגויים, חינוך קלוקל וכפרני, ועוד. דומה שהבעיה העיקרית היא הבלבול: איך מתייחסים נכון לכל פרט וענין במציאות? מה צריך לקרב ולחזק, מתוך הבנה שעם הזמן יתקדם וישתפר, ומה צריך לרחק ולדחות? נדרשת כאן 'מפה' שתסדר ותבהיר את התמונה. מתוך כך, יתבהרו גם הדרכים הנכונות והמתוקנות לקידום עם ישראל למציאות טובה ומושלמת יותר.

ראשית כל, אין ספק שבמאה השנים האחרונות קרה בארץ ישראל מהלך נפלא. חלק גדול מאד מעם ישראל הגיע לארץ ישראל, יישב אותה ופיתח אותה. לא שייך להשוות את מצבה הגשמי של ארץ ישראל היום למצבה לפני מעל 100 שנה. ערים, מוסדות, כבישים, מערכות בריאות, ועוד כהנה וכהנה. זכינו שבתקופתנו מתקיימת שיבת ציון במובן הגשמי הפשוט – יהודים שבים לארץ ישראל ששממה אלפי שנים. עלינו לשמוח בכך, ולהודות לה' על כך.

אמנם, אי אפשר להכחיש שהמצב כאן עוד לא מושלם, גם מבחינה גשמית. למרות כל ההישגים והניצחונות של צה"ל ושאר כוחות הביטחון, במקומות רבים בארץ – ואולי אפילו ברובה – אין ליהודים תחושת ביטחון מלאה. בנגב בדואים משתלטים על שטחים, ומטילים את חתתם על בעלי עסקים, חקלאים וסתם יהודים. בגליל הולכת וגואה פשיעה ערבית, הן על רקע פלילי והן על רקע לאומני. ביהודה ושומרון מתנהלת שוב 'אינתיפאדה', וזו כבר לא הראשונה ולא השנייה. גם במקומות רבים אחרים בארץ - כמו יפו, עכו, רמלה ואפילו ירושלים המזרחית - כבר שנים שהחיים המשותפים של יהודים וערבים אלה לצד אלה לא יוצרים שכנות טובה, להיפך.

קשה להאשים את כוחות הביטחון עצמם. הצבא בנוי מיהודים יקרים וטובים, שמוכנים למסור את נפשם למען ביטחון אחיהם היהודים. לכוחות הביטחון יש את האמצעים והמשאבים הנדרשים כדי למגר כל טרור וכל פעולה הפוגעת בחיי יהודים וברכושם. פעמים רבות מתגלה רצונם האמתי של החיילים והשוטרים לפעול ביד קשה נגד אויבי ישראל. רק לפני כמה חודשים התעוררה מחאה חברתית נרחבת ביותר בעד 'דוד הנחלאווי', שפעל בתקיפות מול פורעים ערבים, מחאה שהתחילו בה חיילים והיו שותפים בה רבים רבים מכל המערכת הביטחונית.

מקור הבעיה, כמובן, במי שמנחה את כוחות הביטחון – הממשלה והכנסת. הגופים האלה, שאמורים לדאוג בראש ובראשונה למען עם ישראל, מבולבלים לחלוטין ומלאים אינטרסים זרים. במקום להחיל את ריבונות המדינה על כל רחבי ארץ ישראל, עוסקים ראשי הממשלות במסירת שטחי ארצנו הקדושה למדינות האויב ולערביי הארץ. במקום להילחם באויבי ישראל והמחבלים עד למיגורם, מורים המנהיגים הנבחרים למערכות הביטחון לפעול בעדינות, בסלחנות ובהבלגה ביחס לטרור וללוחמנות הערבית. בעוד הערבים מצהירים בגלוי ובגאון על מטרתם – פגיעה ביהודים עד הקמת מדינה ערבית מהירדן עד הים, הפוליטיקאים היהודים מתוסבכים מכדי לומר בפה מלא שזו ארצנו, ועליה נילחם בתוקף ובנחישות.

מה הגורמים לתסביכים ולבלבולים הרי-האסונות האלה? אפשר למנות כאן כמה גורמים: הגורם הפשוט והבולט ביותר – אומות העולם, הלוחצות על ראשי הממשלות להיכנע, לוותר ולהבליג. הגורם השני – האינטרס האישי של המנהיגים הנבחרים. הפוליטיקאים בכנסת ובממשלה מונעים פעמים רבות מרדיפת כבוד, או מדאגה לשמם ולתפארתם, ולא חיי היהודים עומדים בראש מעייניהם. בקלות אפשר להבחין במסירות הנפש למען עם ישראל אצל אנשי הצבא וכוחות הביטחון, בעוד אצל הפוליטיקאים ניכר בעיקר האינטרס האישי לכבוד ולשליטה. זה מצב אבסורדי וחמור ביותר.

ועם כל זה, יש גורם נוסף, והוא עיקרי ומהותי הרבה יותר. הממשלה והכנסת כפופות – ברצונן או שלא ברצונן – למערכת המשפט, ובראשה בג"ץ. אם את הממשלה והכנסת אפשר להחליף, הרי שמערכת המשפט איננה עומדת לבחירה, ולא להחלפה כל פרק זמן ידוע. זו מערכת קבועה ויציבה, שמחייבת את המוסדות המתחלפים למרותה ולעקרונותיה, שאיש לא בחר בהם. מערכת המשפט פועלת למען השלטת ערכים מנוגדים בתכלית לתורת ישראל וליהדות בכלל, ובראשם ה"שוויון" המקודש-בעיניה בין יהודי למי שאינו כזה. הערך הפשוט של הבחנה והבדלה בין יהודי לגוי, שליווה את עם ישראל בכל פזוריהם, הפך לעבירה על החוק וחתירה תחת אושיות הדמוקרטיה. אותו ענין שמוזכר בכל תפילה ובכל קידוש-ליל-שבת – "אשר בחר בנו מכל העמים" – הוא מושא מלחמתה של מערכת המשפט.

בפנימיות, מה שמניע את מערכת המשפט הוא תאווה פשוטה – הרצון להיות ככל הגוים, להתבולל ביניהם ולהתענג במנעמיהם. עם ישראל לדורותיו למוד אכזבות מרות מהרצון הזה, אבל מערכת המשפט נלחמת למענו עד חרמה. מתוך התאווה הזו משתדלת מערכת המשפט גם להתיר ככל יכולתה את כל הקשור בעריות ובפריצות, וכורכת יחד התבוללות עם מתירנות חסרת רסן. חשוב לציין שלרובד הזה של הממסד הקבוע שאינו עומד לבחירה משתייכת גם מערכת החינוך. גם מערכת החינוך במדינה שוטפת את מוחם של ילדי ישראל בערכי השוויון בין יהודי לגוי, ההשוואה בין אמונת ישראל לעבודה זרה (מתוך כפירה גמורה באלקי ישראל), והמתירנות המוחלטת.

עד כאן הדברים ידועים וגלויים, ואף מוסכמים על רוב ציבור שומרי התורה והמצוות כיום בארץ. אך קיים רובד נוסף, מקיף וכללי יותר, שהוא המקור העיקרי של הבעיות הקיימות על פני השטח. הרובד הזה הוא האוירה הכללית, הרוח הכללית השוררת במדינה. לכל אזרח במדינה היום ברור שהמדינה היא מדינה חילונית לכל דבר, המאפשרת בתוכה חיים יהודיים פרטיים. מוסדות הממשלה ומשרדיה כולם פועלים מתוך אמות מידה חילוניות, צורת חשיבה חילונית וכללי חשיבה והתנהגות חילוניים לגמרי. דוגמאות לכך קיימות למכביר, אם רק נשים לב: משרדי הממשלה מחויבים לעירוב בין גברים לנשים (תחת העיקרון המקודש: "שוויון מגדרי"). משרד ה"דתות" מחויב לחלק את תקציביו ל"שלושת הדתות" בלי להפלות ביניהן, מתוך הנחת המוצא הברורה (שלא צריכה להיאמר בפירוש) שאין הבדל ביניהן, וכולן 'אמונות טפלות' ו'פרימיטיביות' במידה שווה. המשפט המחייב את כל רשויות השלטון הוא משפט חילוני וגויי לחלוטין, ולא קשור במאומה למשפט התורה היהודי. מערכות הרווחה והשיקום הנפשי מבוססות על הפסיכולוגיה המודרנית, ששונה מאד מתורת הנפש היהודית התורנית. מנהיגי המדינה בושים ומפחדים להצהיר בגאון לאומות העולם שזכותנו על הארץ נובעת מדבר ה', בורא העולם ומנהיגו, שנתן לנו את הארץ. ועוד ועוד.

האוירה הזו מתבטאת בעיקר בכלי התקשורת הממלכתיים, המבטאים את השיח הציבורי במדינה. התקשורת הממלכתית, המשודרת והכתובה, שטופה ושוטפת את שומעיה וקוראיה ברוח חילונית גמורה. התקשורת לא מתנגדת ישירות לאמונה אישית-פרטית בה', אבל אטומה לחלוטין משׂיח מאמין בהקשר הציבורי-ממלכתי. יהדות כאמונה טפלה, כמסורת, כפולקלור – זה בסדר. יהדות כמורת דרך, לפרט ולכלל – הס מלהזכיר.

הדבר כל כך מוטבע ומונח בפשטות, עד שצריך לחזור ולהזכיר את הפשוט ביותר: לא כך נראית מדינה יהודית. התורה עוסקת הרבה מאד בחיים הציבוריים של עם ישראל, ובדמותה של מדינה יהודית – מדינה המתנהלת לפי מצוות והדרכות התורה. מצוות רבות עוסקות בכך, ובהרבה תחומים: בתחום הביטחוני – איך מתנהלות מלחמות, והאם יש מקום לגויים בארץ. בתחום המשפטי – איך נראית מערכת המשפט התורנית עם הסנהדרין בראשה. בתחום הכלכלי – השמיטה, התמיכה בעניים ובמסכנים, דיני עבדים, ועוד ועוד. כל ספרי הנביאים עוסקים בענין הזה – חיים ציבוריים לפי התורה. הנביאים הטיפו להתנהלות ציבורית וממלכתית ראויה ומתוקנת כרצון ה' – במלחמות, ביחסי החוץ והיחס לאומות העולם, במערכת המשפט, בעבודת האלקים, במדיניות הכלכלה, ובכל שאר תחומי החיים.

מעבר לכך: התורה מדגישה שעם הכניסה לארץ ישראל ובנין חיים ציבוריים בה, התלות בה' גוברת מאד. בעוד בגלות הצטמצמו התורה והיהדות בעיקר לחיים הפרטיים של כל יהודי, הרי שבהקמת מדינה לעם ישראל בארץ ישראל מרחיבים את תחומי התורה והמצוות גם לעניינים הציבוריים. מתוך כך גוברת מאד גם התלות בה' – גם חיי הציבור הופכים לתלויים בה'. אם שמוע תשמעו בקול ה' – והיתה לכם ברכה, ואם לא תשמעו בקול ה' – יבואו כל הצרות והגלויות. כך מודגש מאד בסיפורי התנ"ך, החוזרים ומדגישים שישיבת עם ישראל בארץ ישראל, במדינה יהודית, תלויה מאד בהליכה בדרך ה' וקיום מצוותיו הפרטיות והכלליות.

ידוע הפתגם 'חושך לא מגרשים במקלות', וכך גם בענייננו: כדי לשנות ולתקן את המצב ואת האוירה החילונית צריך להרבות מאד באור התורה המתוק, המחיה, המענין והמשמח. ככל שמורגש שהתורה מעניינת, פנימית, חכמה ורלוונטית – ממילא קל יותר להישמע אליה ולהיפתח להוראותיה והדרכותיה. כאשר מתברר שהתורה מכירה במדע ויכולה 'להתכתב' אתו ולהוסיף לו (ולא רק להסתגר מפניו ולדחות אותו), פשוט יותר שהתורה עדכנית ומתוחכמת. כאשר מעמיקים בתורת הנפש היהודית (המבוארת בעיקר בחסידות), ונחשפים לעומק, לאמת וליפי שבה, מתברר מאליו ההבדל שבין נפש יהודי לנפש של גוי, ומובנת מאליה הבעייתיות החמורה שבשימוש בפסיכולוגיה חילונית ורדודה. כאשר צורכים תרבות יהודית מקורית, פנימית ועמוקה – במוזיקה, בספרות ובאמנות – הלב מתעורר ונמשך לרגשות יהודיים עדינים ופנימיים (תחת תרבות חיצונית, שמעוררת רגשות גסים וחיצוניים).

בסיכומו של דבר, אפשר לחלק את מרכיבי ה"מדינה" לחמשה חלקים:

א. העובדה שציבור גדול של יהודים יושב בארץ ישראל היא טובה, רצויה ומשמחת מאד.

ב. כוחות הביטחון מונעים ממניעים טהורים של הגנה על עם ישראל בארצו. הבעיה העיקרית שלהם היא כפיפותם למערכת השלטונית המתחלפת שמעליהם, שנגועה בבעיות מהותיות יותר.

ג. הכנסת והממשלה פועלות בבלבול וברפיסות ולא ממלאות את תפקידן – הן מחמת הכניעה לאומות העולם, הן מחמת אינטרסים אישיים שתופסים מקום חשוב יותר מאשר טובת הכלל, והן – ובעיקר – מחמת כפיפותם למערכת השלטון הקבועה, בעיקר מערכת המשפט.

ד. מערכת המשפט פועלת בניגוד גמור לערכי היהדות והאמונה היהודית, מתוך מגמה ברורה לבולל את עם ישראל בגויים ולהתיר כל רסן בפני התאוות. מקור הרע הזה הוא ברוח הכפירה ששרתה על התנועה הציונית מראשיתה.

ה. הרוח הכללית המקיפה את כל החיים הציבוריים בארץ היא רוח חילונית גמורה, רוח של מדינה ככל הגויים. הרוח הזו נותנת את אותותיה ואת השראתה על כל הממסד של המדינה, מאז היווסדה ועד היום, וממנה נובע הרע המתגלה על פני השטח במדינה ובמוסדותיה.