בשוב ה' את שיבת ציון

למרבה הענין, מתח השיא סביב נושא הציונות אינו שורר בין הקוטב החילוני לזה הדתי, כפי שהיינו אולי מצפים, אלא דוקא בתוככי העולם הדתי – בין האגף הדתי-לאומי לאגף החרדי. עבור הראשונים הוא יום חג מקודש שיש לציין באמירת הלל, ועבור האחרונים "יום אידם" שיש להחרים ואולי אף לקונן עליו. הסיבה נעוצה כמובן בעצם השקפת העולם האמונית, החווה את הממד הרוחני של הדברים ומחלקם ל"קדושה" ו"קליפה". מנקודת מבט זו ה' באייר אינו רק מאורע היסטורי ארצי, אלא בהכרח גם סוג של התגלות אלוקית – או נס או נסיון.

המחלוקת מזכירה את שני הפירושים ההפוכים ל"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחֹלמים" – האחד לפיו הגאולה היא כחלום (אבן עזרא) והשני לפיו הגלות היא חלום והגאולה היא התפכחות ממנו (מצודות דוד). העולם הדתי לאומי חווה את הקמת המדינה כהתפכחות מבלהות הגלות, והעולם החרדי דוקא מוצא בגלות פכחון מסוים ובציונות – שקיעה לחולמנות אובדנית.

יעדה הכפול של הציונות

מתח בין תלמידי חכמים משיב אותנו לתורה שבחיקם. ולימוד התורה מלמדנו להתבונן בכל סוגיה מכל ההיבטים האפשריים, ואף למצוא שמץ הזדהות עם כולם. אף כאן, אם רוצים, אפשר להבין את שני צדדי המתרס:

צד אחד נושא עיניו אל הסבילות והקורבנוּת המוחלטות בהן היינו מצויים בנדודי הגלות, ולבו עולץ בקרבו על כך שהחלנו לזקוף ראשנו מהן והשבנו עצמנו לזירת ההיסטוריה והפוליטיקה, ובידינו ודגל להפגין עמו את זהותנו הלאומית, ונשק להדוף עמו בני לאומים עוינים. הוא מסתכל על ההישג המדהים שבשיבת יהודים כה רבים לציון והקמתה מעפרה כיישוב משגשג, ועל כן מביט בסלחנות רבה על מידת כשרותו של היישוב. הוא מתקשה שלא לראות בתחייה זו פעמי משיח של ממש, ועל כן שש להרתם ולעזור לה, ומביט בעין עקומה וכעוסה על העומדים מנגד.

אך גם עיניו של הצד השני חוזות באמת נוקבת: הקמת המדינה היוותה את מִיסוּדם של ערכי תנועת ה"השכלה" החילונית, שביקשה לברוא מחדש את העם היהודי בצלם אומות העולם ו"להשכיחם תורתך". תחת חסות המדינה הוקמה מערכת חינוך ובה גרסה מדולדלת ומחולנת של היהדות, שאינה אלא עלה תאנה לעמדת הבוז והניגוח כלפי רוח ישראל סבא אליה היא מחנכת. אולי גרוע מכל, הזהות ה"ישראלית" החדשה מהווה מעין תחליף לזהות היהודית המסורתית, וככזה 'מחסנת' מפניה. על כן עמדת צד זה היא להמנע מהזדהות עם המדינה ותרבותה, ובאשר הוא משתתף בה הדבר הוא לצורך שמירה על האינטרסים המגזריים בלבד.

למרבה הענין, שני חלקי האמת הזו משקפים בדיוק את שני היעדים המנוגדים שהתנועה הציונית הציבה לה (ושבשניהם נחלה הצלחה לא מבוטלת): לרכז את העם היהודי פיזית בארצו, ו'לפזר' אותו רוחנית בין אומות העולם – קרי, להטמיע אותו בתרבותם. הקונטרסט בין השניים התבטא שוב ושוב כאשר, לאחר שחזו מקימי המדינה בנסים הגלויים שאיפשרו את עליות ההמונים, השחרור מהמנדט הבריטי והנצחון במלחמות, התעקשו שלא לייחס זאת כלל להשגחה העליונה אלא אך ורק לגבורה היהודית (הרבי מליובאוויטש דימה זאת למלך שבאהבתו מכניס להיכלו אדם הדיוט, והלה גומל לו בהכרזה שהארמון שלו ומנסה לגרשו ממנו). הציבור הדתי-לאומי מתרכז ביעד הראשון וממעיט בערך השני, והחרדי מתרכז בשני וממעיט בערך הראשון.

ציוני לא ממלכתי

מה ביכולתנו לעשות מול ערבוביה זו של שאיפות וערכים? הפרד ומשול. יש להבחין בין הציונות ותפיסתה בכללותה, על שני יעדיה, לבין הנקודה הטובה והאמיתית של שיבת ציון ובניינה.

כל מי שהמימרה "כל ישראל ערבים זה בזה" אינה רק סיסמה עבורו אלא מציאות חיה, המעורב ומעורה בעמו, אינו יכול להוציא עצמו לגמרי מן הכלל ולהתנכר כליל לנסיונם של אחרים להקים מדינה יהודית, שגויה ככל שתהיה דרכה בעיניו. הוא חייב להרגיש שותף למסע הגדול של עמנו לארצו ולשאיפתו לקום בה מחדש כעם, יהיו אשר יהיו מחלוקותינו. למעשה, אם יישב דעתו, יראה כי ביכולתו לקיים את הפסוק "ציון במשפט תפדה" ולפדות חזרה במשפט מילולי את המושג "ציון" – לומר בפה מלא "אני ציוני", במובן המקורי והעיקרי של המלה: אוהב ציון, רוצה לחזות בשוב ה' את שיבת ציון ושותף לנסיון להגשימה.

אך כל זה לא אומר שהמסגרת שהעמידה התנועה הציונית מקודשת. הממסד הקיים, רוחו ותרבותו הם מה שעלה בידי קבוצה מסוימת להעמיד, אך אינו סוף פסוק. יש להתפעל ממסירות נפשם, אך לא אוטומטית להשתבץ בתבניתם. לעשות זאת פירושו לאבד את נקודת המבט היהודית הייחודית, המשוחררת משעבוד מנטלי לכל אמונה ודעה בעולם, ואינה חוששת ממציאת פסול בהן (או ממציאת טוב). במלים פשוטות, "ציוני" אין פירושו בהכרח "ממלכתי". השילוב הנכון הוא ציוני לא ממלכתי (ראשי תבות צלם; אפשר לומר שעמדה זו שומרת על הצלם היהודי שלנו: הציוני שבנו מעורה בעם ובמציאות, והלא-ממלכתי מסוגל לצאת מהקופסה ולחלום על חלופות).

היום, ה' באייר, יעשה מן הסתם כל איש כהבנתו. אך כל אחד במקומו יכול להשתדל השנה להקדיש יום זה למחשבה וקירוב הדעות, להתבוננות בנקודת האמת של הצד השני, ועושה השלום במרומיו יעשה שלום על כל ישראל. אם שני מחנות הציבור הדתי ישכילו לחבור זה לזה, אולי יזכה הציבור בכללותו להפוך מנספח לציונות לכח מוביל בה.

פורסם לראשונה בעלון 'גל עיני'