מלכות ומלך – הצורך והערך

בפעם הקודמת ראינו שצורת ההתנהלות בתנועת החסידות דומה, במדה רבה, לשלטון המלך. במקביל, זקפנו לזכות התנועה הציונית את החייאת השאיפה לשלטון-עצמי של העם היהודי בשיטה הדמוקרטית (שלטון העם). ואמרנו שאנו מבקשים לשלב בין השיטות, שלטון העם ע"י נבחריו ושלטון המלך מעל.

מלך למדינת היהודים?

נמשיך בכיוון ההיסטורי ונשאל: מדוע באמת היה כה פשוט לראשי הציונות ומייסדי המדינה שצורת הממשל ב"מדינת היהודים" תהיה דמוקרטית? מדוע לא הועלה ברצינות הרעיון שיהיה כאן גם מלך (כמו למשל בבריטניה)? ההסבר פשוט: עצם המושג מלך נתפס כשריד מיושן ומיותר. מדינה מודרנית חדשה, למה לה מלך?

שיטת הממשל הדמוקרטית באה לענות על הצורך ההכרחי בשלטון כלשהו, סדר חברתי ולא אנרכיה – הצורך הקיומי הבסיסי ביותר של העם. כשזו המטרה, מדוע צריך מלך? אדרבה, אם המלך בא במקום נבחרי הציבור, מדוע לתת סמכות למישהו אחד לקבוע עבור כל הציבור? ואם המלך הוא בנוסף לנבחרי הציבור, מה הצורך בו? העם זקוק ל"מלכות" כלשהי, מדינה, אבל לכאורה אינו זקוק למלך.

המלך כמייצג מלכות ה'

אם כן, מדוע באמת אנחנו רוצים מלך? מדוע יש מצוה למנות מלך? ומדוע תנועת החסידות טיפחה את מוסד המנהיג הדומה למלך?

מינוי המלך אינו בא לענות על עצם הצורך הבסיסי של העם בשלטון, אלא לבטא את הרצון למשהו מעל הקיום הרגיל. המלך מייצג ממד נוסף המתקשר לאמונה במלכות ה'! בעצם קיומו, המלך אמור 'להצביע' כלפי ה', ולתת לנו 'חוש בהפלאה' (בלשון החסידות) – התקשרות למישהו "גדול עלינו" שכל הכבוד והיקר שייך אליו ונובע ממנו, "המלוכה והממשלה לחי עולמים". מי שמייצג את ה' הוא דוקא אדםשנברא "בצלם אלקים", ולא מערכת שלטונית של מלכות ללא מלך.

גם אצל אומות העולם, המלך נתפס תמיד כנציג של כוח עליון, ככתוב בתנ"ך על המלכים שבפירוש ראו עצמם כשליחי ה', כמו נבוכדנצר וכורש. באמת, כל מלך מייצג את מלכות ה' בעולם, אלא שאם הוא מלך רשע אזי מלכות ה' נמצאת בו ב'גלות'. לכן צריך "לחלוק כבוד למלכות" (גם למלך גוי רשע), ולברך על ראיית המלך הגוי "ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם". וכן כותב הרמב"ן שכל מלך הוא "מלך אשר יבחר ה'", כי גם מי שאנו בוחרים נבחר באמת בידי ה', ככתוב "דִּי שַׁלִּיט עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְנִנַּהּ" – העליון (ה') שולט במלכות אנשים ולמי שירצה יתננה.

נראה שגם האומות המשמרות כיום את מוסד המלך עושות זאת בזיקה למסורת עתיקה הקשורה לאמונה דתית באלקים (גם אם זו אמונה גסה ועמומה), כולם שרים בהתלהבות "אלקים נצור את המלך/המלכה", וברוסיה של פעם: "א-ל נצור את הצאר".

ובחזרה אלינו, מחידושי תנועת החסידות הוא החייאת מושג המנהיג. העמדת המנהיג-הרבי בחסידות מבטאת את הרצון להתרומם מעל הקיום הבסיסי, ולהצביע על מישהו "מורם מעם" ומרים את העם. במלים אחרות, אנו מחפשים שהקשר שלנו לה' יהיה יותר משמעותי ומכריע בחיינו, ולכן אנו מתקשרים לדמות שתמחיש זאת, כדברי חז"ל על הפסוק "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" – "שכל המאמין ברועה ישראל [משה רבינו בפסוק] כאלו מאמין במי שאמר והיה העולם".

על כסא ה'

לעומת זאת, התנועה הציונית הובלה בפועל בידי אידיאולוגיה חילונית, כלשון החלטת הקונגרס הציוני "הציונות אין לה דבר עם הדת". ממילא, היה ברור שלא רוצים 'להסתבך' עם מוסד המלך. מדינה חילונית במהותה אינה קשורה למלך (וכאשר היהודים מחליטים להיות 'חילונים', הם עושים זאת הרבה יותר באדיקות מאשר הגויים...). ובכלל, כיצד אפשר לדבר על מלך מודרני כשאין "בית מלוכה" עתיק יומין?

אם כן, כשאנו באים היום לדבר על "תיקון המדינה", עלינו להעלות מחדש את נושא המלך. הצורך הבסיסי של העם בשלטון יכול בהחלט להתמלא במערכת שלטון דמוקרטית, הצריכה כמובן להיות כפופה לתורה. אבל מינוי המלך מעלה אותנו לממד נוסף, ומקשר אותנו עם הקב"ה, ככתוב "וישב שלמה על כּסֵּא ה' למלך" (כאשר המדינה תהיה, במקרה הרצוי, היסוד לאותו כסא ה').

ופרפרת לסיום ממו"ר הרב גינזבורג: שלטון המלך ועוד שלטון העם עולה בגימטריה 1000, מספר המבטא את שלמות מתן-תורה שבו ניתנו למשה רבינו "אלף אורות". וכן נאמר על שלמה המלך "האלף לך שלמה"...