עזה כמוות

התקופה האחרונה נחשבת "שקטה" בדרום – אין מתקפת טילים מעזה, אולי רק טפטוף פה ושם... במצב כזה, אנו נוטים להדחיק את הבעיה העזתית כאילו איננה. אבל כולם יודעים שזו אשליה. הרגיעה היחסית על פני השטח מאפשרת את התעצמות הטרור מתחת לפני הקרקע (תרתי משמע!). 'הסיבוב הבא' הוא רק עניין של זמן, והרמטכ"ל היוצא כבר התריע שהוא יהיה קשה יותר (חס ושלום).

תמונת מצב דרומית

כיון שעצימת עיניים אינה פתרון, כדאי להתעקש ולעסוק בנושא – דווקא עכשיו, כשהתותחים שקטים. ונבקש סליחה ממי שהדברים מפריעים את מנוחתו.

הנה כמה עובדות קשות שהוצגו לאחרונה בעיתונות: החמאס מטיל 'מס סולידריות' גבוה על כל היתר כניסה לישראל ועל כל סחורה הנכנסת לרצועת עזה. מאידך, מספר המשאיות הנכנסות לעזה הוגדל לאחרונה, וכך גם מספר היתרי הכניסה לישראל – ורווחי החמאס גדלים בהתאמה. בינתיים, האבטלה ברצועה דוהרת, והתלות הכלכלית של האוכלוסיה בחמאס הולכת ומתחזקת. עכשיו, שימו לב: ישראל אישרה הכנסת כ-130 אלף טון בטון לשיקום הבתים ברצועה, אך התושבים ממהרים למכור את הבטון לחמאס (שמשלם בכספי מס הסולידריות), ולא קשה לנחש לאן הולך הבטון. מסכם העיתונאי "לישראל יש אינטרס לעצום עיניים מול השיקום של הארגון [החמאס], ובלבד שהרצועה לא תתפוצץ לה בפרצוף" (אסף גבור, מקור ראשון). אגב, האירופאים הפחיתו את הסיוע לעזה, האמריקאים מתייאשים מפתרון, המצרים ודאי לא רוצים את הפצצה הזו, ורק אנחנו תקועים...

במלים פשוטות: המצב הזה לא נורמאלי, בעיקר מפני שאנו מזינים אותו! כמובן, יש לישראל איזה-שהוא רווח מההתנהלות הזו – כך קונים שקט. אבל השקט הוא זמני. נדמה שזהו כבר ריטואל קבוע: פעם בשנה-שנתיים מתפרץ לעברנו הר הגעש העזתי, יותר מחצי מדינה נמצאת תחת מטר טילים, וטובי בנינו נופלים חלל במבצעים צבאיים כמו "צוק איתן" (64 הרוגים!). האם זה משתלם? האם בטווח הארוך מצבנו משתפר? לצערנו, נראה שלא.

מפלצת ושמה מולך

החיילים שנהרגו בצוק איתן הם ודאי קדושים, שמסרו נפשם להגנת עם ישראל מידי אויב. אבל – עד כמה שקשה לומר – יש לשאול בצורה נוקבת: על איזה מזבח הם מועלים קרבן? נדמה כאילו מפלצת נוראית רובצת במנהרות עזה, וכדי לרצות אותה צריך, מידי כמה זמן, לזרוק לציפורניה בחורים צעירים (והיא הולכת וגדלה).

במקום סיפורי מעשיות, מתבקש להביא דימוי מהתורה (שאין דבר שלא רמוז בה), כפי שקראנו לא מזמן: "אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל... אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת" (ויקרא כ, ב). חז"ל אומרים שהעונש הקשה על עבודת המולך הוא רק למי שהקריב למולך חלק מילדיו, ולא את כולם ("מזרעו" ולא "כל זרעו"). אפשר אולי לפרש שלא מצוי שאדם יתן את כל זרעו למולך, ואין חשש שטירוף כזה יתפשט הלאה. אבל צריך להלחם בנגע המסוכן שבו האדם עושה 'חישוב' שמוטב להקריב בן אחד ולהציל את השאר.

בתרגום מודרני, המולך הוא תפיסה ביטחונית שגויה המעדיפה להקריב מס אנושי במקום לעקור את הבעיה משורשה. בהקשר הזה יש גם לומר שהעובדה שחיילי צה"ל מוסרים את הנפש למען כולנו אינה מצדיקה במאומה את המדיניות של האחראים על המצב. אדרבה, הדבר רק מחמיר את התביעה כלפי קובעי המדיניות, שלמעשה (גם אם לא במכוון) מנצלים את מסירות-הנפש הטהורה של החיילים המשליכים נפשם, פעם אחר פעם, מתוך תחושת שליחות וערבות, וכך מתקבלת תוצאה המזכירה באופן מזעזע את פולחן המולך התובע נפשות תמורת שקט דמיוני...

נקודה נוספת שאנו למדים מפרשיית המולך היא האחריות הציבורית: "וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ... וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ" – הטירוף כבר התפשט לכל המשפחה (ולכן "משפחתו" נענשת, ראו ברש"י), ונדרש מהחברה ("עם הארץ") לטפל בו. לכן אסור גם לנו היום לשתוק לנוכח מדיניות מולך אובדנית.

יש כיוון

לא היינו מדברים אם לא היה שום פתרון באופק. אבל יש "אופק בטחוני-מדיני", אם רק נרצה לדבר עליו. מדוע מפחדים מכיבוש רצועת עזה? כן, כיבוש צבאי מלא, וליתר דיוק: כיבוש מחדש.

הרי מבחינה צבאית, ודאי שלקיחת אחריות ביטחונית מלאה על עזה הגיונית הרבה יותר ממצב העניינים הנוכחי. אך גם מההיבט המוסרי, מה באמת משחית יותר: כיבוש צבאי שיפרק את החמאס מנשקו ויביא רווחה אנושית, כיבוש שיחזיר את השפיות האנושית לאוכלוסיה שלמה המגויסת (מגן הילדים) כלכלית ובעיקר מנטלית להרג יהודים – או השארת המצב המביא לנפילת מאות חיילינו (במצטבר), הכנסת רוב אזרחי המדינה למעגל הלחימה כל שנה-שנתיים על כל המשמע מכך ו...מאות אלפי ערבים הנאנקים תחת שלטון החמאס?!

אולי איזה "מולך" מודרני מעוור את עינינו, או מטיל בנו פחד מלהתמודד עם הבעיה. הגיע הזמן לבער את המולך, ובמקום להקריב אליו עוד ועוד ילדים פשוט לקטול אותו.

פורסם לראשונה בעלון 'גל עיני'