היה אפשר אחרת

עשר שנים בדיוק מביצוע "תכנית ההתנתקות" בפי מתכנניה, או "הגירוש" בפי מתנגדיה (כמונו-אנו) – אפשר, וצריך, להפיק לקחים. באותם ימים, למי שזוכר, זעק ציבור גדול מקרב לבו: אי-אפשר כך לעקור מתיישבים יהודים מביתם בארץ ישראל, ודאי לא בהחלטה כה מושחתת ושערורייתית. ובכלל, אם תברחו מעזה, היא תרדוף אחריכם. זועקים זועקים, אבל איך נאבקים? בזה לא היתה תמימות דעים.

לכאורה, תובנה בסיסית של משטר נאור מאפשרת לאדם לעשות הרבה כדי להגן על ביתו, כך גם אומר משפט התורה. מה שודאי נכון הוא שאם מעשה מסוים אינו צודק בעליל, העובדה שהשלטון החליט לעשותו אינה מהווה הכשר, כפי שקובעת ההלכה המגבילה את סמכות המלך במקרה שפקודתו סותרת מצוה בתורה. אדרבה, מול חובת הציות הרגילה, יש חובת אי-ציות לפקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה.

ובכל זאת, חלק ניכר ממתנגדי התכנית החליטו מראש לא להכנס למגרש הזה. בואו נותיר את צה"ל מחוץ לויכוח, לא נדבר על גבול הציות, כי איננו רוצים לשבור את הכלים, לסדוק את "הביחד" של החברה. לכן נסתפק בפעולותמחאה, ואפילו רק פעולותהסברההפונות ללב העם, בתקוה שמישהו שם למעלה יתפכח (או שהקב"ה יתערב בנעשה).

בדרך כלל, קבוצה שמרגישה שפוגעים בציפור נפשה, שזכויותיה וערכיה היסודיים נרמסים - אינה פועלת כך. אך הטענה היא שהאחריות הלאומית דורשת להתבגר ולהתגבר, הרי אין לנו עם אחר ומדינה אחרת. לכן נוותר ונקבע לעצמנו כללים סופר-מחמירים, למען האחדות והשלום הפנימי בתוכנו.

האמת והשלום

אנו סבורים שההחלטה הזו "לעגל פינות" למען השלום היא שגויה. ראשית, איזה שלום הוא זה שבו ציבור המתנחלים מרגיש מאוים כמו קודם? הפצע של הגירוש לא התאחה, ולו מהסיבה הפשוטה שסכנת גירוש נוסף מרחפת באויר, בתכניות מדיניות שונות. הרי כמה שהגירוש יוצג כטרגדיה כואבת (מה שנכון) וחוויה קשה גם עבור המפנים – עדיין תתכן מסקנה קרה של מדינאים שמהלך דומה הוא בגדר הסביר. אריאל שרון בהחלט צינן את האמבטיה הרותחת.

ושנית, השלום צריך ללכת יחד עם האמת והצדק, "האמת והשלום אהבו", "צדק ושלום נשקו": לומר באופן ברור את האמת, כפי אמונתנו, ועם האמת הזו להושיט יד אחים אוהבת גם למתנגדים החריפים ביותר. מי שאינו עומד על שלו, מי שמצניע את האמת ומתכחש לה - מזמין שיפגעו בו שוב. יש כאלה שנותנים את הלחי השניה למען השלום, אבל הבריאות הנפשית שלהם מתערערת והשלום רק מתרחק.

תוצר נוסף של הויתור הוא הפגיעה הערכית-פנימית. הכישלון המהדהד (יש להודות) גרם לציבור גדול לסגת, במידה זו או אחרת, ממטרותיו-אמונותיו, להוריד את דגל ההתיישבות לחצי התורן לחפש 'מגרשים נוחים ומרווחים' יותר, המתאימים וזורמים יותר עם השיח הישראלי... תאמרו, ומה רע בכך? – כאשר ההשתלבות הופכת להיות הערך הראשי, הופכים ל'פרה באמצע העדר' ואז מאבדים את הברק בעיניים, את ההתלהבות, את תחושת השליחות, את האמונה (בדקות על כל פנים) בצדקת הדרך. ובעיקר, מאבדים את הדור הצעיר והנוער.

הנורמות הכובלות

נורמות מגבילות שציבור קובע לעצמו נהפכות לו לרועץ. במאמר מוסגר: תמונה דומה לזו מתקבלת היום בשדה אחר, "מוסר הלחימה"של צה"ל. על רגל אחת, מדינת ישראל מואשמת ע"י היועצים המשפטיים-הצבאיים של מדינות העולם כי הדאגההמופרזתלחיי אזרחי אויב בשעת לחימה מהווה תקדים מסוכן וקושרת את ידי הצבא. והתוצאה בעייתית משני צדדים, א. סיכון חיי לוחמים. ב. קושי מבצעי להביא להכרעת הצד השני ולתבוסתו, וממילא המשך הקזת הדם של שני הצדדים.

הרף הגבוה לדרישות לא הגיוניות בנוגע למוסר הלחימה הופך באחת לכתב אישום נגד מדינת ישראל. מדיניותנו אנו נבחנת בשבע נפות האם, אכן עמדנו בדרישתנו אנו! ובכדי לצאת נקיים מדוחות הניתכים עלינו בזה אחר זה אנחנו מחמירים עוד ועוד בנהלים ומשלמים את 'ליטרת הבשר' בדמותם של קצינים וחיילים העומדים בפני חקירה ומשפט.

ולענייננו - שימו לב, כי מאז הגירוש לא הצליח הציבור הזה להניע ולו מאבק אפקטיבי אחד - למעט העליות לחומש - כדי למנוע הרס ועקירה, מלבד המאבק בעמונה שאף הוא היה בעיקר הדהוד מתוסכל ומיואש של המאבק הכושל בגוש קטיף.

אחריות לאומית

כעת נדמיין מה היה קורה אילו... אילו האמת היתה נשמעת יותר, וכל מתנגדי הגירוש היו דורשים מחבריהם-אחיהם-תלמידיהם בצה"ל לא להשתתף במעשה. אילו היו משתמשים במלה אחת:אסור.

אין זה סוד כי החשש הגדול של המערכת השלטונית היה מפני תנועתהמוניםשל חיילים בסדיר ובמילואים הנענים לקריאה ומודיעים מראש כי לא יטלו חלק במעשה. אילו כך, אפשר בהחלט להניח שתכנית ההתנתקות היתה מתבטלת (ולא חסרו דרכים לממשלה לרדת מהעץ).

ומה היו התוצאות? - אנרכיה? לא! אלא שיעור מאלף באזרחות: המדינה הינה בשביל העם ולא להיפך, ולכן כש"בעל-הבית השתגע" העם יכול לומר "עד כאן" ולמשוך בבלם-החירום. שנית, כשלון ההתנתקות היה מונע את 'הפצע המדמם' בין חלקי העם שנתנו יד איש באחיו. שלישית, בירור חד המגדיר היטב את תפקידו של הצבא, הנועד אך ורק למטרה אחת קדושה, הגנה ושמירה על העם והארץ. רביעית, זקיפת הגו הפנימית, האמון בצדקת הדרך ותחושת השליחות היו מתעצמים. וממילא, החשק לפרוץ למעגלי השפעה נוספים ולהוביל מהלכים. זו אחריות לאומית במיטבה.

בסופו של דבר, אנו חוזרים להלכה הדורשת שלא לציית לפקודה הנוגדת את התורה. במבט ראשון, נדרשת תחושתהכנעהכדי לקיים הלכה כזו, שאפשר אולי להעמיד כנגדה סברות שונות. אך עם טיפת עקשנות (והרי אנו "עם קשה עורף"), קיום ההלכה הזו מעניק תחושת אמתוהבדלהמהבלבול שסביב. יותר מזה, האפקט המצטבר של עוד ועוד אנשים הצועדים בדרך הזו,ממתיקממש את המציאות, "כי ברבים היו עמדי".

פורסם לראשונה בעלון גל עיני