מעצר מנהלי הוא פשע שנאה

סיפור אמיתי:
שתיים לפנות בוקר. הבית שקט. הקטנות ישנות עמוק. מלאכיות קטנות. לקח לי המון זמן להירדם. עברו עלינו ימים קשים. מבלבלים. דם. מוות. לשם שינוי הנרצחים לא היו יהודים. המחיר כבד. כבד מאוד. לא מוצאת את נפשי.

יותר מדי הלוויות של אנשים קרובים. חברים. יהודים תמימים. ועכשיו זה. והשנאה. היוקדת. השורפת. מבני עמנו דוקא. למה? מה עשינו?

אי אפשר לצאת מהבית. הכל בחוץ בוער. סכנת נפשות. אבנים, בקבוקי תבערה, נסיונות רצח יומיומיים. אבל בתקשורת מאשימים אותנו- הקורבנות. מה שלא נעשה- אנחנו תמיד אשמים.

בבית שקט. לא מדליקה רדיו, טלויזיה,שום סוג של מדיה. לא רוצה לצרוך מהרעל הזה נגדי ונגד חבריי. שמחה שלפחות "ביתי הוא מבצרי" ואני יכולה להגן על הבנות מהסערה מסביב. מהרוע. מכל כיוון אפשרי.

כשסוף סוף אני נרדמת כאילו מתוך חלום, חלום בלהות, אני שומעת דפיקות עזות על דלת הברזל. הדפיקות הולכות ומתעצמות. הדלת עומדת להישבר. אני משפשפת עיניים, קורעת בכוח את קורי השינה שדבקו בהן. אבן כבדה, סלע, צונחת כמשקולת מהלב למעמקי הבטן. בחילה עזה אוחזת בי. מה זה? ערבים עולים על הבית? באו לשחוט אותנו כמו במאורעות תרפ"ט?

לא. אני מצליחה לזהות צעקות בעברית. ממהרת ללבוש חצאית על הפיג'מה וכיסוי ראש. ניגשת בכבדות ובצעדים כושלים לעבר הדלת. מציצה ורואה אנשים לבושים בגדים אזרחיים הצורחים שנפתח את הדלת. אני מנסה לשאול מי הם ומה הם רוצים? ונענית בצעקות גסות שאם לא אפתח במיידית יישברו את הדלת ויעצרו אותי על הכשלת שוטר. הבנות מתעוררות במיטותיהן ומתחילות לבכות. שתי תינוקות קטנות. אחת בת שנה השנייה בת שנתיים. אני משחררת את הבריח ופותחת. לא מספיקה לפתוח את הדלת ונהדפת בכוח אל מעמקי הדירה כאשר לתוך הקן החמים שלנו פורצים עשרות אנשים חמושים עם נשקים דרוכים. באנו לעצור את נעם.

למה? מה הוא עשה? אני שואלת.

הוא לא עשה כלום. זה מעצר מנהלי.

מה? אני שואלת בתדהמה. יש כזה דבר? אפשר לפרוץ לאנשים באמצע הלילה ופשוט לקחת אותם? בלי עילה? בלי שעברו עבירה?

כמובן שאף אחד לא עונה לי. הופכים את הבית. שופכים משחקים, תכולת ארונות. נוגעים לי בחפצים האישיים שלי. אני מרגישה חדירה נוראית לנשמה ולפרטיות. כאילו מחללים אותי.

ניגשת להרגיע את הקטנות. לחבק ולנחם. בגרון גוש גדול וחונק מאיים לצאת ולפרוץ. אני מחניקה אותו. דוחפת חזרה לבטן. המכווצת. מקוה שהעובר השוכב לו שם בלב ליבה של הפקעת, בדיוק היכן שהמשקולת רובצת - עדיין חי ושלם.

לא מרשה לעצמי לבכות. הבנות צריכות אותי. משהו מרגיע ויציב בתוך הסיוט השחור הזה.
לאן אתם לוקחים אותו? לכמה זמן?

אין תשובה. נמלה יותר משמעותית ממני בסיטואציה ההזויה הזו.
אני מנסה לעוות שפתיי במעין חיוך לאיש שלי. שלפחות יידע שהוא משאיר בבית אישה חזקה. שתדאג לילדים ותפעל למענו.
תוך דקות ספורות הוא נלקח.
אני קורסת על הרצפה. רועדת בכל הגוף. מאמצת את הבנות חזק אל חיקי. שרה, מנחמת, מלטפת ומרגיעה. מביטה בעיי החורבות שלא מזמן היו ביתי הבטוח והחמים.

כשהבנות נרדמות אני מרשה לעצמי לבכות את עצמי לדעת. לשחרר את כל דמעות התסכול, הצער, הכאב, אי ההבנה, חוסר היכולת להכיל את כמויות השנאה.

זהו פשע שנאה. זהו מעצר מנהלי.

מעצר מנהלי - ללא עילה וללא משפט - הינו פשע שינאה המבוצע על ידי מוסדות המדינה. כאשר להבדיל מפשע שנאה של אזרח יחיד- אף אחד לא נותן ולעולם לא ייתן את הדין על הפשע הזה. אין לו גבול ואין מידה.

זה קרה לנו שלוש פעמים.
למה? כי התאמנו לפרופיל מגזרי מסויים. זהו. שום סיבה אחרת.