געגועים לחברים, געגועים לשפיות

ערב יורד, הכול מתכנס אל תוך עצמו. גם בבית, הילדים ישנים, מסיימים לארגן עוד יום שחלף, אוגרים כח ומתכוננים ליום הבא. שגרה.

המחשבות עולות ומציפות. על המציאות, עמ"י וה' יתברך, מה קורה פה, מאיפה באים ולאן הולכים. רצונות, חלומות וכיסופים מתערבבים במציאות אפורה ומורכבת.

שגרה אמרנו? רק כאילו. שגרה של טרור - דריסות, דקירות, יריות, התמגנויות, בטונדות. שגרת אימה ברחובות.

מנגד, עוד שגרה. שגרת המלחמה ב'טרור' – מעצרים של חברים, הרחקות, מעצרי בית, איסורי יצירת מפגש וקשר. הריסות של בתי כנסת.

"רוצים כבר גאולה" הלב צועק, אבל השגרה שוחקת. שומע את צעקתו של הרבי מליואבוויטש "עשו כל אשר ביכולתכם ותדאגו להביא את המשיח תיכף ומיד ממש!", אבל נדמה כאילו נשארנו רק עם האנחה שמתעוררת מדי פעם "עד מתי?!", "עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר??".

נזכר בכל החברים המוגבלים, מופרדים וכלואים שנמצאים במיצר - מי בהרחקה, מי במעצר בית ומי במעצר מלא. כבולים בידי השלטון, מוגבלים בגלל רצונותיהם, כיסופיהם וחלומותיהם. בגלל רצונם שיתגלה כבוד ה' בעולם, בגלל שהעזו יותר מכולנו להרים ראש ולומר 'עברי אנוכי'. בגלל שהם רוצים לראות פה ממלכת כהנים וגוי קדוש, לא תערובת של אזרחים ישראלים. מכיוון שהם רוצים להיות אור לגוים ולא לקבל את חשכותם.

חושב על חברנו מאיר אטינגר שנמצא בבור עמוק, במקום בו מכניסים אנשים שהכי מסוכנים לנו, נמצא בבידוד מוחלט כשמעבר לקיר יושב וצוחק ערבי ארור שרצח ארבעה יהודים, נמצא בבור – כיוסף הצדיק, מוקף בנחשים ועקרבים, שבוי ביד רשעים.

רק הספרים והתפילות מחזקים אותו, רוצה לחזור לאשתו, להיפגש עם החברים שבחוץ, מחכה ומקווה, וחולם על גאולת עולמים. מתגעגע.

פתאום קולט, זה לא הוא שמוגבל – זה אני פה המוגבל. זה לא הוא שכלוא – אני פה הכלוא.

אנחנו כלואים בכל מיני קבעונות מחשבתיים שמשאירים אותנו בגלות הדעת, אבל הוא חופשי - 'עבד ה' הוא לבדו חופשי'. הוא, גופו נתון בשבי אבל דעתו וליבו משוחררים מכל מיני כבלים מחשבתיים שהתרבות השלטת היום הכניסה למוחנו, מהשפעת סמי הטשטוש שכולנו מקבלים, רק שלא נתעורר.

אנחנו ספק ערים ספק ישנים, ספק חיים ספק מתים, אבל הוא, כשמו, 'מאיר דוד חי' – חיותו שופעת, לא מבולבל מכל האחים התועים, וכיוסף הצדיק – יודע לחלום ולכסוף.

אנחנו – קצרי רואי, מטושטשים כבר מכל הערפל האופף אותנו, מסתובבים ללא הרף במערבולות החיים בלי רצון ויכולת לצאת. הוא - רואה בבהירות את היעד ומתחיל לצעוד אליו, אט אט, צעד צעד.

הוא ושכמותו, כל החברים המתוקים, 'זוכים' לאישור מידי שלטונות החוק והסדר (אלה המופקדים לשמור על 'השקט' הארור ועל טשטוש העם) שהם לא מטושטשים, הם לא שקטים וישנים, הם לא מוכנים להשלים עם חוקים שונים ומשונים נגד ה' ותורתו.

אשריהם. שנזכה כולנו, כל היהודים, לצאת לחופשי מכל המיצרים.

ועד אז, מאיר דוד חי האהוב וכל החברים היקרים, תדעו שאנחנו איתכם לגמרי. חושבים עליכם הרבה, מתגעגעים לשפיות שבכם בתוך כל השיגעון פה ומייחלים לראות אתכם מסתובבים בחופשיות ומשמיעים את דבר ה' בכל מקום.

באהבה גדולה.