מכתב לחבר

מאיר, ידידי המתוק, שלום.

אני לא יודע מתי המכתב הזה יגיע אליך. מתי יתנו אנשי היבסקציה הארורה של ימינו, אנשי המחלקה היהודית בשב"כ, ליצור איתך קשר. הם בודאי מלעיטים אותך בהרבה חומר אחר – מי נגדך, כמה אתה לבד, ולזה הם מוסיפים גם את נחת זרועם הפיזית, ישבור ה' זרוע רמים שכזו.. .

אז חשוב לי שתדע שאנחנו איתך. כל מכה שאתה מקבל – היא מכה שאני מקבל. הגוף שלך כואב לנו, מאד! שלא תהיינה אי הבנות אצל שוביך ומעניך, ובמעגלים קרובים או רחוקים שלהם – בכח הם לא יפוררו אותנו, באלימות האכזרית שלהם הם לא יגרמו לנו להפנות אליך עורף.

וזה מהסיבה הפשוטה שאנחנו שותפים לחלום, לרצון, לכיסופים למלכות ישראל, לבנין המקדש, לגאוות ישראל. והסיבה ששוביך ומעניך מתנכלים אליך היא בדיוק זו – הם רוצים לשבור ולנתץ את החולמים הללו. ה"זעזוע" שלהם ממעשי רצח מוכר לנו היטב, יכולת ה"הכלה" שלהם והאדישות שלהם לדם (יהודי..) היא מן המפורסמות. הם פשוט מצאו הזדמנות להתנקם, להתנכל, ולקוות שזרוע הרשע שלהם תצליח "לחנך מחדש", להוריד את הראשים של כל מי שלב יהודי חי בוער בקרבו.

זה לא רק נגדך, כמובן. זה נגד אנשי בית הכנסת בגבעת זאב, שהממסד רוצה להרוס כדי להוכיח שהארץ היא סתם פיסת אדמה ששייכת לאיזה מוחמד כי אולי סבא שלו פעם גר כאן; נגד מי שדבק בתורה הקדושה ומעז לחשוב שלימוד התורה מועיל ומחזק את עם ישראל (בכמה ערגה הם חולמים על גיוס בחורי הישיבות, על מחיקת המוסדות הללו בהם לומדים תורה לשמה ובלי רווח חומרי, והעברתם ל"כור ההיתוך" התרבותי-חילוני בצבא); נגד תושבי דרום תל אביב המוכים ונמרטים על ידי המוני זרים שנכנסים לארץ באין מכלים; נגד מי שמעז להתנגד לנישואי תערובת או לסוגים שונים של תועבה; אבל בעיקר – נגד מי שמעז לומר בקול דברים שחורגים מהשיח הציבורי ה"דמוקרטי", ה"שויוני", המפתה והעקר.

לכל המְגַנִּים למיניהם – אין לי הרבה מה לומר. אפשר היה לשאול את כל אותם "מזועזעים", למשל, איפה הם היו כשאדל ביטון הי"ד נרצחה, כשדמו של מלאכי רוזנפלד הי"ד ניגר אל האדמה... .

אפשר גם לשאול מה הם חשבו כשקראו לא מזמן, בקינות של תשעה באב, את המלים "אל תשמחי אויבתי ... אז אל סלעי סעיפיך אנפץ את טפייך"; או מה הם חושבים כאשר הם קוראים את תשובת הרב ישראלי על פעולות נקם של יהודים מישובי ספר שנפגעים מהטרור הרצחני, בה הוא לועג ל"עולם ה'גדול', אשר עד כה עמד אדיש נוכח מעשי הרצח הבלתי פוסקים של אנשים מישראל" וכעת "'זועזע' עד היסוד למעשה של פעולת תגמול ... " (ואותיר לקוראים לעיין לבד בדברי הסיום והסיכום לתשובה הזו, בעמוד הימיני סוף סימן טז).

אפשר היה לדבר, אבל מנסיוני – אין עם מי לדבר. הם כל כך מבוהלים ומצטדקים ומנסים להוכיח ולהתיפייף ולשכנע את עצמם ואת סביבתם ואת כל העולם שהם לא "כאלה" – שאין להם שום פנאי לדבר בנינוחות, לחשוב מי הם ומה הם באמת.

ובכל זאת, במעגלים היותר שפויים חשוב שנאמר בפירוש: הרדיפה הזו היא רדיפה של כולנו, והיא רק מתחילה בנסיון לבודד נתחים מעצמנו ובשרנו כדי להתיר את רצועה ולהתנכל אלינו עוד ועוד.

גם כשיש חילוקי דעות בדרך הנכונה להגיע אל היעד – הדיון הזה לא מביא אותנו להיות בשום צורה בצד של הרודפים והמתנכלים שרוצים להכניע ולעקור את כולנו, ולהשכיח מלבנו את היעד הנכסף, את הנחות היסוד הבסיסיות ביותר. אנחנו בצד של הנרדפים על האהבה הגדולה שבלבם, ואנחנו רוצים לזכות ולהידבק במידותיו של הקב"ה אשר "יבקש את נרדף".

מאיר, מרדכי, אביתר וכל החברים הנרדפים – אנחנו בצד שלכם, אנחנו אוהבים אתכם, ואנחנו מקוים להצליח יחד להגיע ללב ישראל החי, אצל כל יהודי, ולהבעיר באש גדולה את היופי והחן של גדולת ישראל. היו חזקים, אחים אהובים!

יוסי אליצור