הטעות הקולוסאלית שלנו מול הערבים

הטעות היא שאנחנו רודפים אחרי מחבלים בודדים, לאחר שהם ביצעו את הפיגוע, משל הם היו שודדי בנקים, בלי לחשוב על ה"תמונה הגדולה": מאין הם הגיעו? איפה הם גדלו? מי חינך אותם? מי עוזר להם? מי מממן אותם? מי שולח אותם? מי מסתיר אותם אחרי הפיגוע? מי רוקד על הגגות ומחלק סוכריות ברחוב כשהם מצליחים לבצע את זממם? ומי שר להם שירי תהילה, וקורא כיכרות של שמם?

אינספור פעמים, לאחר ששמענו על עוד פיגוע, סיפרו לנו בחדשות ש"המחבלים חוסלו", או אחרי זמן מה כוחות הביטחון תפסו או חיסלו אותם, וכולנו נושמים לרווחה, כאילו עכשיו יחזרו השקט והשלווה לשכון בארצנו.

ובכן, זוהי נחמה של שוטים, מפני שעלינו להבין שאין לנו מלחמה פרטית עם איזה אבו אחמד או אבו חזיר או אבו כָּלְבּ, שתופסים ג'ננה בבוקר והולכים לטבוח יהודים, כפי שמנסים לצייר זאת הממשלה ואמצעי התקשורת הסמולנים. יש לנו עסק עם עם של קניבלים (תראו איך הם אוכלים אחד לשני את הלב בסוריה, ועוד כמה איברים פנימיים אחרים), שכבר טובחים בנו, בצורות אלו או אחרות, קרוב למאה שנה, מאז שיהודים התחילו לעלות לארץ.

בזמן שאנו התקבצנו לארצנו מארבע כנפות תבל, הם התקבצו לכאן מארבע כנפות ערב, בעיקר מסיבות כלכליות. ועכשיו הם כאן, והם מכריזים על עצמם בתור עם, אז כך אנחנו צריכים לנהוג כלפיהם.

העם הזה, או אם תרצו, חיות הטרף הללו (וסליחה מחיות הטרף בג'ונגל על ההשוואה המקוממת לקבוצת החלאות המטונפות הללו) מוליד מתוכו רוצחי תינוקות, נשים, גברים, זקנים וטף כל יום מחדש. הם לא בוחלים באמצעים, ואינם בוררים את יעדי רציחתם יתר על המידה. כל יהודי או יהודייה, גדול או קטן, הם מטרה טובה להשמדה מבחינתם, רצוי עם כמה שיותר צרחות, אברים עפים ודם ניתז לכל עבר. אנחנו לעולם לא נצליח להבין זאת, אבל הם באמת נהנים מזה. הם גדלו בתוך תרבות סאדיסטית ואכזרית בבית וברחוב, וזה מה שהם מכירים ואוהבים. אין להם שום קשר ורצון לחיות על פי ערכי תרבות הומאניים כפי שאנו מכירים. הם בזים להם בוז עמוק, ורואים אותם בסך הכל בתור חולשה שלנו שצריכים לנצל.

אנחנו רואים בהם בני אדם רגילים, המהלכים על שניים ומדברים, אפילו בשפה שלנו, אך האמת היא שבפנימיותם הם קודם כל פראים ורק אחר כך בני אדם, כפי שבורא העולם שברא אותם מעיד עליהם "והוא יהיה פרא אדם. ידו בכל ויד כל בו". שימו לב: לא "אדם פרא”, אלא "פרא אדם”: קודם כל הוא פרא, ורק אחר כך אדם. אפילו אם רואים אותו עם חליפת שלושה חלקים, תדעו לכם שבפנים מסתתר פרא שרק מחכה לפרוץ: פרא חבר כנסת, פרא רוקח, פרא נהג מונית. הפרא שבתוכם מבקש לפרוץ החוצה כל הזמן, ואכן הוא פורץ לעיתים קרובות מאד.

מי שחושב שהקו הירוק מבדיל בין ערבים עם תעודת זהות כחולה, לבין ערבים מיו”ש, הוא בור וטיפש במקרה הטוב. הם בעצמם אומרים שהם עם אחד, והם כמובן צודקים. אגב: קרובי המשפחה שלהם מפוזרים גם בלבנון, בסוריה, בירדן, ובעצם בכל ארצות ערב המקיפות אותנו, ולכולם אותה תרבות ערבית ברברית שעוברת מדור לדור, המקדשת את המוות (שלהם ושל כל מי שבא איתם במגע). גם את ילדיהם הם מחנכים מגיל צעיר להיות אכזרים לסביבתם, לנשים שלהם, לבעלי חיים, ולכל יצור חי שאיתרע מזלו להיקלע בדרכם. היטיב להגדיר זאת הלורד צ'ארלס דארוויס: “הערבי אינו בן המדבר. הוא אבי אבות המדבר”.

כוחות הביטחון שלנו שאחרי כל פיגוע מתחילים לרדוף אחרי המפגע / הרוצח הבודד שביצע את הפיגוע, על מנת לתפוס אותו, מחטיאים את המטרה, ובעצם מפסידים את המערכה. כי כאמור, אין הדבר דומה לפושע ששדד בנק, ועתה רודפת אחריו המשטרה לתופסו ולהענישו. אצל הפושע אין משפחה שגידלה אותו להיות שודד בנקים, ואין סביבה תומכת ששרה לו שירי הלל וקוראת כיכרות על שמו, בשאיפה שעוד שודדי בנקים יצאו מתוכה.

כאן ההתייחסות צריכה להיות שונה לחלוטין: המפגע / הרוצח / הדורס הערבי בא מסביבה תומכת ואוהדת, ומתוך חברה שמאדירה את פיגועי הטרור, ורואה בהם שיא ההקרבה האישית למען העם, גם אם הם רצחו בדם קר ילדים ונשים. כל "שאהיד" הוא דמות נשגבת וראויה לחיקוי בעיניהם.

התמיכה, העידוד והעזרה הגשמית והרוחנית שאותם מחבלים פוטנציאליים מקבלים מהמעגלים הקרובים אליהם, מהווה חלק עיקרי בהחלטתם להוציא לפועל את זממם. בקיצור: נבנתה מתחת לאפנו חממת טרור, המייצרת אינספור שאהידים, שרק מחכים לתורם להיכנס אל פנתיאון השוהאדה, בלוקחם איתם כמה שיותר נפשות של יהודים.

לכן המרדף וההתעסקות האובססיבית בלכידת מפגע בודד, או אפילו רשת של מחבלים, היא מגוחכת ואינה מרתיעה כלל, משום שלא השכלנו להפנים שיש לנו כאן עסק עם עם של רוצחים (שלא להזכיר גנבים ואנסים..), בין בפועל ובין בפוטנציה, שפשוט עומדים בתור כדי לדקור.

בזמן אמת הם מראים את פרצופם האמיתי, ואת שינאתם התהומית ליהודים, אפילו למעסיקיהם אשר מידיהם הם חיים (ודוגמאות לכך לא חסרות. כולנו ראינו כיצד בסבב המלחמה האחרון בעזה, האינטרנט היה מוצף בגילויי שמחה מופגנים על יהודים הרוגים, מצד חלקים ניכרים בחברה הערבית, כולל מפרי מקלדתם של כמה “דָאקְטוּרִים” ערביים ושאר עובדי מדינה, שלא חששו אפילו לרגע להזדהות באופן גלוי ומופגן עם מרצחי החמאס, בזמן שהללו ניסו לחסל כמה שיותר יהודים). זאת התודה שלהם למי שמיטיב להם, ונותן להם מקומות עבודה והעדפות מתקנות, על חשבון הצעירים היהודים שהולכים לתרום שלוש שנים מחייהם לצבא, כשבאותו זמן הערבים כבר התחילו את הלימודים או הקריירה שלהם. כשהיהודים יוצאים למעגל העבודה, נותר להם רק להזדנב בסוף התור על מנת להתקבל לעבודה מתגמלת או ללימודי מקצוע נחשקים.

המסקנה מכל זה שאנחנו כאן במלחמה נגד עם שלם המגויס פיזית ונפשית להרוג ולטבוח בנו כמה שיותר, עד שיקבלו את מבוקשם, הכולל נישול מדורג שלנו משטחי ארץ ישראל, עד לריכוזנו בגטו צר וצפוף באיזור גוש דן, לקראת הפיתרון הסופי שהם מתכננים לעשות לנו. הם אפילו לא מסתירים יותר את כוונותיהם. רק צריך לפתוח את העיניים, את האזניים ואת אתרי האינטרנט שלהם, ולשמוע כיצד הם ומנהיגיהם אומרים זאת בפה מלא. מהכלב עם הזקן בפלג הצפוני של התנועה האיסלמית בגליל, ועד לרב המחבלים החנוט בחליפה מרמאללה, ימח שמם ושם זכרם.

אם חפצי חיים אנחנו, ולא רוצים שואה נוספת ח"ו מידם של הערבים, עלינו להתעשת באופן מיידי. הממשלה וכוחות הביטחון חייבים להתייחס לכל הסביבה של אותו "שאהיד”, בין שהוא נתפס, ובין שלא נתפס, בתור תומכי לחימה פעילים, ובמלחמה כמו במלחמה – בלי משפטים ובלי הרבה שאלות: מפוצצים את הבית, ומגרשים את כל החמולה של אותם רוצחים אל מחוץ לגבולות ארץ ישראל. אפשר למצוא מספיק אפשרויות ודרכי פעולה לעשות את זה, אם רק נרצה.

במקביל, צריכים גם להלאים את כל רכושם ואת כל הנכסים של אותה משפחה תומכת טרור, ולחלק את שוויים הממוני לקורבנות הפיגועים. זו חובה גם מצד הצדק.

תוך זמן קצר יפסקו הפיגועים. זה בטוח. הערבים אוהבים לרצוח, אבל לא לקחת איתם את המשפחות שלהם לגיהנום. זה כבר לא חלק מהזבל שדוחפים להם לראש מגיל קטן במסגדים.

לאחר שיפסקו הפיגועים, זה רק עניין של זמן עד שהשטח יתלקח שוב, מסיבות אלו או אחרות. כאן הפתרון צריך כבר להיות ממלכתי ולאומי. צריך להתחיל ולהחזיר את הערבים בחזרה למקומות שהם הגיעו / הסתננו לכאן במשך עשרות השנים מאז התחילו היהודים לחזור לארצם, וצריכים לעשות את זה בחוכמה. השלב הראשון הוא לא להעסיק אותם כלל, ובעיקר לא לקנות אצל עסקים שמעסיקים אותם, כדי ליצור לחץ כלכלי על אותם בעלי עסקים על מנת שיפטרו אותם, ויעסיקו יהודים במקומם. אמת, בשכר קצת יותר גבוה, משום: “וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ”.

הקשר של הערבים לארץ הוא כל כך רופף, שברגע שלא תהיה להם כאן יותר פרנסה, הם ילכו לחפש אותה במקום אחר. העולם המערבי וארצות המפרץ משוועים לידיים עובדות, וזהו פתרון טוב לכל הצדדים.

עלינו להפעיל לחץ אצל חברות המעסיקות ערבים רבים, במיוחד בתפקידים רגישים, כגון: בתי מרקחת וקופות חולים (מישהו מכיר היום בית מרקחת בלי ערבים?), בתי חולים, חברות טלפונים (תנסו לקבל נציג יהודי ב"הוט”), ועוד. עלינו לעמוד על כך שאנחנו רוצים שירות רק מיהודים, ולסרב לדבר כלל עם ערבים. לא בטלפון ולא בעל פה. אנחנו פשוט לא רוצים לדבר עם מישהו ששונא אותנו ושמח כשהורגים אותנו. זה מותר וזה חוקי וזה מוסרי לסרב לקבל שירות מאויב ! צריך להתעקש על כך שרוצים לדבר אך ורק עם יהודים. זה תמיד עובד. וכמה שיותר יהודים יסרבו לדבר עם ערבים, כך ייפטרו מהם יותר מהר.

אותם ערבים שלא יתקפלו מכאן לבד, כתוצאה מהמשבר הכלכלי שיפול עליהם, ויביא אותם עד מהרה לפת לחם, המדינה צריכה "לקנות" את עזיבתם מרצון, על ידי תמריצים כלכליים רבים ומגוונים, שיותירו בסוף התהליך רק מתי מעט של ערבים נאמנים ואוהבי ישראל, שמקבלים עליהם שבע מצוות בני נח, מקבלים את ריבונות עם ישראל על ארץ ישראל ללא שום עוררין, ומקבלים בתמורה את כל הזכויות השמורות לגרים תושבים.

אז בפעם הבאה כשתשמעו שכוחות הביטחון פתחו במצוד אחרי איזה מפגע, או שהם חיסלו איזה מחבל, תדעו לכם שהם פשוט חיפשו את המטבע מתחת לפנס, ושזו רק שאלה של זמן עד שהם שוב יצטרכו לרוץ אחרי השאהיד הבא. עלינו לסרב בכל תוקף להשתתף במשחק סכום אפס הזה, ולדרוש מהממשלה להחיל עונשים מתאימים על כל הסביבה התומכת והמסייעת של אותו כלב מסריח.