סמכות הרבים על היחיד

במאמרים הקודמים ראינו שהצורך המשותף מחייב את הנוגעים בדבר להשתתף בפתרונו. ראינו גם שהרכוש המשותף מחייב את כולם להשתתף בהוצאות התחזוקה המקובלת, כמו שיפוץ חדר מדרגות בבית משותף.

כל זה נכון גם בהתייחסות לישוב או עיר (וגם לכל המדינה), שהרי לתושבי העיר יש ודאי צרכים משותפים ורכוש משותף. אבל אין בכך כדי להצדיק קנסות. לא שילמתי את חובי לוועד הבית? בית-הדין ודאי יכול להטיל עיקול על נכסי וכדו' באותו סכום בו התחייבתי, אבל האם ועד הבית יכול להטיל עלי תשלום כפול בגלל שלא עמדתי בתנאים מסוימים?

|כוחם של "בני העיר"

למעשה, היום תקנות ועד הבית מעוגנות בחוקי המדינה, ולכן הדיון בהן נוגע לנושא של "דינא דמלכותא דינא". אבל נניח שמדובר בהחלטה של ועד-הבית שהחוק אינו מתייחס אליה. האם עצם קיומו של חדר מדרגות משותף מקנה לועד הבית את הזכות להטיל קנסות? הדבר אינו פשוט, שהרי אפילו התחייבות מפורשת של אדם לקנוס את עצמו אם ינהג בצורה מסוימת אינה תופסת בדרך-כלל כיון שזו "אסמכתא".

ובכל זאת, בגמרא ובהלכה נאמר בפירוש שבני העיר יכולים להטיל קנסות. "רשאין בני העיר לקוץ להם שער [לקבוע מחיר] לכל דבר שירצו... ולהתנות ביניהם לכל מי שיעבור יענשו אותו כך וכך" (רמב"ם הלכות מכירה פי"ד) – יש כאן שני פרטים: א. בני העיר יכולים לחייב את כולם לנהוג במסחר בצורה מסוימת. ב. בני העיר יכולים להטיל קנס על מי שעובר על תקנה זו.

| עסק של רבים

ובכן, מדוע באמת יכולים בני העיר לעשות זאת? גם כאן אנו נוגעים במושג השותפות – לאו-דווקא בנכס מסוים אלא בעצם החיים המשותפים, שותפות ברמה גבוהה ומופשטת יותר. המעבר להתנהלות של ציבור מחייב כוח כפיה מושכל כלפי היחידים: כדי לקיים את החיים המשותפים יש צורך (במקרים מסוימים) להתערב במחירי השוק – ולכן יש סמכות לקבוע זאת כתקנה מחייבת, ואף להטיל קנסות, שהרי חוק בלי קנס הופך פעמים רבות לחוק בלי שיניים.

ומי קובע את הדברים האלה? בפשטות, הדבר נעשה על פי רוב הקהל, כדברי הרא"ש: "דע כי על עסק של רבים אמרה תורה 'אחרי רבים להטות'. ועל כל ענין שהקהל מסכימים הולכים אחר הרוב, והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים" (שו"ת הרא"ש ו, ה). הסכמת הרוב מושגת בהחלטה ישירה של התושבים, או על-ידי הנהגה שנבחרה בידי רוב הקהל וכדו' (דמוקרטיה ישירה או לא-ישירה), אלא שלא בכל דבר הרוב יכול לכוף את המיעוט (ויש בזה דעות שונות בפוסקים).

| עולים לעולם הבריאה

במבט של פנימיות התורה, שתי הרמות הראשונות של החיוב מתאימות לתודעה של עולם העשיה ועולם היצירה (כפי שהוסבר בפעם הקודמת): עולם העשיה מתאים לצורך ממשי משותף, ועולם היצירה למערכת יחסים קבועה כמו של שותפים בנכס.

כעת אנו עולים ל"עולם הבריאה". זהו עולם 'שכלי' שבו שולטת ספירת הבינה (מקביל לרובד השכלי בנפש האדם), ומורגשת חוויית התחדשות הבריאה "יש מאין". גם כאן, עצם המושג של "החיים המשותפים" הוא מופשט ופחות ממשי, כמו גם עצם המושג "ציבור". יש צורך בהרבה חשיבה מושכלת כדי לנהל כראוי את הרשות המקומית (בחינת בינה), ולכן בוחרים את "טובי העיר" לעשות זאת. האחראים על החיים המשותפים צריכים להרגיש שהקיום הציבורי הנכון אינו מובן מאליו, הוא מתחדש בבחינת "יש מאין" וצריך להשגיח עליו כל הזמן בעין פקוחה.

המאמר פורסם לראשונה בגליון גל עיני

לקריאת המאמרים הקודמים

1|2|3