אנשי סדום ועמורה היו רעים וחטאים לה' מאד, מה הייתה רשעתם ומה הייתה חטאתם? חז"ל אומרים שהאומר שלי שלי ושלך שלך הוא מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום. והאומר שלי שלי ושלך שלי רשע לכאורה אינו מובן איך יכול להיות מחלוקת כל כך קיצונית שאחד אומר שזו מידה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום? ועוד האם מי שאומר שלי שלי ושלך שלך הוא מידת סדום הרי זו האמת שמה ששלי שייך לי ומה ששלך שייך לך? אם כן למה זו מידת סדום? ועוד האם אדם שזהו טבעו וזוהי מידתו טבעו נוטה למידה זו של "שלי שלי ושלך שלך" ושומר עצמו שלא לקחת ממון אחרים ושומר ממונו לעצמו האם זה מה שהמשנה רוצה לומר שהוא רע וחטא לה' מאד כאנשי סדום?
מהתבוננות במפרשי המשנה ובראשם רבינו עובדיה מברטנורא, נראה שלא התכוונה המשנה לומר שזו ממש התכונה של אנשי סדום אלא שתכונה זו יכולה להביא את האדם לרעות גדולות כמו שהגיעו אנשי סדום. אם לא יתקן אדם מידה זו הוא עלול להתדרדר למצב חמור פי כמה עד כדי מידת סדום. מתכונה זו של קמצנות הוא ילך ויתדרדר לפגמים מוסריים נוספים עד שיגיע למידת סדום.
באופן נוסף יש לומר שאכן תכונה זו היא מידת סדום ומי שאוחז במידה זו הוא אכן רע וחוטא, אלא שחומרת העונש לא בא לאנשי סדום על עצם המידה הרעה אלא על תוצאותיה. המידה הרעה היא שורש פורה ראש ולענה ואנשי סדום היו רעים בתכונות נפשם, וזו אחת מתכונותיהם הרעות שאמרו שלי שלי ושלך שלך, אך על זה לא היה נחתם גזר דינם אלא על כך שהיו חטאים, שלא רק שתכונתם הייתה מושחתת אלא גם מעשיהם. שתכונת הנפש הולידה אצלם מעשים חמורים ולא רצויים, ועל זה בא להם העונש החמור של הפיכת העיר.
אומנם אם נעמיק בדבר יש מקום עדיין לתמוה מה בדיוק החטא החמור של אנשי סדום, מתיאור פשט התורה בטרם נפנה להתבונן במדרשי חז"ל עיקר החטא שלהם היה שלא הכניסו אורחים ולא זו בלבד שלא הכניסו אורחים אלא שאף רצו להתנכל להם. האם כוונתם היה לרוצחם נפש או שמא רק להתעלל בהם? זה וודאי חטא חמור, אך יש לשאול האם על מניעת הכנסת אורחים יתחייב האדם מיתה ועל כל העיר כליה?
תשובה לתהייתנו ניתן למצוא בדברי העקידת יצחק[1] שאמר שהפשע הקל כשיקבע על ידי רבים ויעשה חוק הוא חמור מהחוטא הפרטי אפי' אם יחטא בחטא חמור. וכך הוא כותב בפירושו לפרשתנו: "וכן הוא הדין בכל מה שחטאו היחידים בכל צבור וצבור בפרוץ באחד מהאיסורים שבתורה כגון ביין נסך או גבינה של עכו"ם או שעטנז וכיוצא שהעלם עין השופטים והמנהיגים מתיר אותם כאלו הם מותרים מן הדין שכבר הפכו בזה חטאות היחיד אל חטאות הצבור מכללם. וכמה פעמים נתחבטתי על זה על אודות הנשים הקדשות שהיה אסורן רופף ביד שופטי ישראל אשר בדורנו ולא עוד אלא שכבר יאותו בקצת הקהלות ליתן להם חנינה ביניהם גם יש שמפסיקין להם פרס מהקהל כי אמרו כיון שמצילות את הרווקים או הסכלים מחטא אסור אשת איש החמור או מסכנת הגויות מוטב שיעברו על לאו זה משיבאו לידי אסור סקילה או סכנת שריפה. ואני דנתי על זה פעמים רבות לפניהם ולפני גדוליהם והסברתי להם שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר ושלא לדעת הרבים וברשות ב"ד חטאת יחיד הוא והוא שבעונו ימות ע"י ב"ד של מעלה או מטה וכל ישראל נקיים וכו'. אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים והדת נתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו הנה הוא זמה ועון פלילי וחטאת הקהל כלו ולא נתן למחילה אם לא בפורענות הקהל וכו' ומי שלא יקבל זה בדעתו אין לו חלק בבינה ונחלה בתורת אלהית". עד כאן תמצית לשונו המתוקה במה שנוגע לענייננו.
מדברי העקידת יצחק עולה שעיקר חטאם של אנשי סדום היה במה שייסדו את הנהגתם השלילית בחוק כל עוד היו אנשי סדום בעלי מידה רעה היה מקום למידת הרחמים ללמד עליהם סנגוריה, ואולי היה אברהם אבינו מצליח לפעול לבטל מעליהם את הכליה. אם היו אנשי סדום נופלים במידתם הרעה כאנשים בודדים וכמו שהיה במעשה פילגש בגבעה המפורסם בסוף ספר שופטים[2] לא היו נידונים כולם למיתה. ההבדל בין מעשה פילגש בגבעה למעשה סדום לאור דברי ה'עקידת יצחק' הוא שבסדום הדבר היה ממוסד בחוק. לא חטא של יחידים אלא אידאולוגיה שלימה שמטרתה היתה לקבע את אותה תכונה שלילית "שלי שלי ושלך שלך". החוק הזה הוא שהביא על אנשי סדום את הפורענות.
לאור הדברים מתגברת הדרישה מההנהגה לשמור על איזון של מערכת החוקים, חוסר פרופורציה במערכת חוקים והאדרת ערכים מסוימים עד כדי דריסה של ערכי מוסר הוא סכנה גדולה לקיומה של החברה. המצפון האנושי לא תמיד מועיל לשמירה על הגבולות, ולעיתים להיפך דווקא חברה שיש בה תביעה לאידיאלים עלולה למצוא את עצמה אובדת דרך ומתדרדרת לשחיתות מוסרית. המצפן היחיד שיכול לכוון את עם ישראל הוא התורה וערכיה, וכולי האי ואולי שכן הדבר תלוי בהרבה גורמים ובהכשרה עצמית.
[1] רבי יצחק ב"ר משה עראמה נולד בספרד בשנת ק"פ (1420). שימש כרב וראש ישיבה בערים שונות בארצו. כתגובה לדרשות הנוצריות שחויבו היהודים להקשיב להן החל רבי יצחק לדרוש ברבים, ובעקבות דרשותיו חיבר ספר על סדר פרשיות השבוע. רבי יצחק עראמה היה ממגורשי ספרד בשנת רנ"ב (1492), ולאחר הגירוש עבר לפורטוגל וממנה לאיטליה. הוא נפטר בעיר נאפולי בשנת רנ"ד (1494).
[2] מעשה פילגש בגבעה הוא ממש זהה בכל פרטי המעשה למעשה סדום גם שם היה אדם שבא להתארח, גם שם לא רצו לתת לו אכסניה גם שם אדם שאינו מן המקום הכניס אותו להתארח אצלו וגם שם בני המקום נסבו על הבית ורצו להתעלל באורחים.
